הבעיה עם זאפ דיטריך היתה חברותו המאוד מוקדמת במפלגה וב-SS, אופיו הבווארי ההמוני וכן היכרותו הקרובה עם היטלר בשנים אלה. כמו כן, לא שכחו לו את חלקו ב"ליל הסכינים הארוכות". לכך נוספו מאוחר יותר איכויותיו הבינוניות ומטה כמפקד מסגרות גדולות (אך לא כמנהיג לוחמים).

לגבי שירר, למרות שהוא כבר מזמן לא עדכני, ספרו עדיין מהווה קריאה בסיסית מצויינת. בל נשכח שמקורותיו העיקריים היו מסמכי נירנברג, אשר עדיין מהווים אוצר בלום של מידע. את קרשו לא הייתי שם בקטגוריה שלו ושל ביוור. הבעיה העיקרית עם ביוור הוא סגנון מעט מנופח וכמוכן התרגום המזעזע של ספריו לעברית.
המלחמה במזרח זכתה למרבה האירוניה למלוא ההכרה רק בגרמניה. הכתיבה ההיסטורית של המערכה בברה"מ היתה מלאה במלל אידיאולוגי וכללה שימוש במתודולוגיות עלובות ולכן לא נחשבה. במערב לא ראו צורך להבליט את חלקם של הסובייטים.
לגרמנים לעומת זאת היה חשוב להדגיש מי הביס אותם באמת ובכך לחזק את מעמדם במערב בתקופת המלחמה הקרה. עוד לפני תום המלחמה הקרה צצה ה"המאפיה השמאלנית" במשרד לחקר היסטוריה צבאית והחלה לכתוב בצורה מדעית ומודרנית את תולדות המלחמה במזרח.
בהרצאות שאני מעביר מדי פעם על הנושא אני מדגיש תמיד שלדעתי הגרמנים הפסידו את המלחמה בחורף 1941/42 - דעה המשתקפת בחלק גדול מהמחקרים הגרמניים העדכניים.
עד כאן. סטינו כבר מספיק מנושא האשכול...