הצד האפריקאי של ישראל/ פרספקטיבה פסיכולוגית תרבותית



מאת: אפריקה נגב



נעשה ניסיון לתאר את ההתייחסות הישראלית לאפריקה מנקודת מבט פסיכולוגית תרבותית. נקודת מבט זאת עשויה להצטרף לתיאורים פוליטיים, סוציולוגים, היסטוריים וכלכליים ולהשתלב בתוכם לקראת הבנה עמוקה יותר של היחס הישראלי כלפי אפריקה. יחד עם זאת, ככל נקודת מבט היא מוגבלת לתיאור התופעות שבשדה ראייתה.



על פי המיתוסים הרווחים בישראל, שהופצו גם מעבר לגבולותיה, מדינת ישראל הוקמה על בסיס רציונאלי, מודרני, הומאני ונאור. דור המייסדים תפס את עצמו כציונות אירופאית שנאלצה להתמודד עם האוכלוסייה הערבית- פלסטינית ויהדות המזרח שעל פי המיתוס היו בלתי מפותחות, חסרות ארגון, בעלות גוון חמולתי ופראי אשר נזקקו נואשות לממסד "מערבי" כדי שיציל אותם מהלבנטיניות, הבורות והאוריינטציה הטרום מודרנית. המיתוסים האלה גיבשו את היחס של הממסד הישראלי כלפי ה"פראיות" ועיצבו את שיח הזהויות בחברה הישראלית עד היום. הממסד הישראלי הצליח ל"הצדיק" את המיתוסים האלה "בקלות" משום ש"האויב" של המדינה שבדרך היה ערבי ובאמצעותו יוחסו היבטים דומים ולפעמים אף שליליים יותר ליהדות המזרח. ניתן לראות זאת בבירור מדברי דוד בן גוריון : "איננו רוצים שהישראלים יהיו לערבים, מחובתנו להילחם ברוח הלבנט שמשחיתה…", ובהתייחסותו של אריה גלבלום ב"הארץ", 1948, למזרחים : "הם נתונים לגמרי למשחק האינסטינקטים הפרימיטיביים והפראיים" (שוחט. א, 1991).

על אף שאין זה המיתוס היחידי הרווח בשיח הציבורי הישראלי ביחס לערבים ומזרחים, למיתוס ה"פראיים" יש מקום משמעותי בתרבות הישראלית. המיתוס הזה מסמן את הגבול שבין "ישראליות" לבין "פראיות" והוא המשך של תיאוריות גזעניות ואתניות שהתפתחו באירופה במאות האחרונות ובעיקר במאה ה-20. תיאוריות אלה שהגדירו עמים "נחותים" על בסיס ביולוגי הופנו כלפי יהודים, שחורים וערבים, כאשר היהודים היו הראשונים לאמץ תהליך של "הלבנה" ולהפוך את עצמם לאירו-צנטריסטים.



הסוציולוגיה הישראלית, "המגויסת" בראשיתה, (תפיסת "כור ההיתוך") "תמכה" גם היא בממסד בתהליך תרגום הקונפליקטים המעמדיים- כלכליים לפערים מנטאליים- תרבותיים, בנוסף תבע הממסד הישראלי לעצמו זכויות ראשונים על התרבות הישראלית המתהווה, ביחס למזרחים לפחות הועלה הטיעון: "אנחנו היינו כאן קודם".



רצח יהודי אירופה ששיאו המחריד בשואה צרב בזיכרון הקולקטיבי הישראלי את חרדת ההכחדה של העם היהודי, הברבריות הבלתי נתפסת, הבלתי מוסברת נוצקה לתוך השיח הישראלי והפכה לטאבו. כקורבנות הברבריות ובעקבות המלחמה הקשה עם הערבים על המדינה שבדרך, הועשר והורחב הטאבו של הברבריות הבלתי נתפסת, לטאבו אודות הפראיות חסרת ההיגיון. אם כן, חרדת ההכחדה של העם היהודי יחד עם אימוץ השקפת עולם אירופאית "מודרנית" השפיעו יחדיו ברמה הפסיכולוגית- תרבותית על היחס לברבריות ולפראיות. יחס זה הובנה כדמוניזציה בלתי נתפסת, שלא יכולנו בשום אופן לזהות בעצמנו, שלא יכולנו בשום אופן אפילו להתחיל להבין. במקביל להעשרת הטאבו אודות הפראי, קרי הלא רציונאלי, התפתחו הבניות שונות של הפראי. הבניות אלה התפתחו על פי מידת האיום הנתפסת של הלא רציונאלי המתואמת חיובית עם מידת הטאבו של הבלתי נתפס.



הישראליות קמה לפיכך על ההבניה לפיה, אנחנו רציונאליים ואילו "הם" לא רציונאליים. מנקודת ראות פסיכולוגית, הישות הישראלית זיהתה את עצמה בין השאר באמצעות הכחשת אי הרציונאליות העצמית וראייה של אי רציונאליות זאת כנובעת מבחוץ. ישנה אמת מסוימת בתפיסת האי רציונאליות כחיצונית לנו, אולם הייחוס של אי הרציונאליות הזאת שגוי, משום שמקורה באנטישמיות ובגזענות שיצרו את שלושת הקטיגוריות "הנחותות": יהודים, ערבים ושחורים.

אי הרציונאליות "זוהתה" באותם אחרים, ערבים, מזרחיים ועמים שנחשבו ל"פראיים", כמו האפריקאים. מאחר ובינינו לבין אפריקה לא הייתה קרבה גדולה, נבנה המיתוס על הפראי האפריקאי באמצעות הזדהות עם היחס של המערב לאפריקה. בעקבות כך אפריקה נשארה רחוקה, היא נותרה ה"פראי" שלא הכרנו באופן ישיר, שלא איים עלינו, הפראי הרחוק.



על פי מסורת החשיבה הפסיכואנליטית הנפש מורכבת מחלקים מודעים ומחלקים בלתי מודעים, כאשר עמדת ההתייחסות כלפי הלא מודע, הלא הוא הלא רציונאלי, היא עמדה בסיסית של חרדה. החרדה מפני הלא רציונאלי עשויה להניע אותנו להכירו באופן מעמיק יותר, אך היא גם עלולה לגרום לנו להתגונן מפני החלקים הלא רציונאליים באופן בלתי מסתגל.

מלאני קליין מיפתה שתי עמדות התייחסות כלליות כלפי אובייקט מאיים, האחת העמדה הסכיזו פרנואידית משקפת את חוסר היכולת להכיל חרדה, לפיה חלקים שמאיימים על העצמי מפוצלים, בהתחלה לטוב ורע ואחר כך מושלכים, זאת כדי לשמר מרחק בין אובייקטים רעים לטובים ולמנוע את הריסת הטובים ע"י הרעים. לפי עמדה זו ההיבטים הלא רציונאליים מהווים את האובייקט הרע וההיבטים הרציונאליים מהווים את האובייקט הטוב, ההיבטים הבלתי רציונאליים מושלכים אל החוץ ובכך נשמר האגו הישראלי מפני חרדות.

העמדה השנייה, המורכבת והמפותחת יותר, שהציעה קליין היא העמדה הדפרסיבית, בעמדה פסיכולוגית זו קיימת מודעות כי החלקים הטובים וגם החלקים הרעים מרכיבים את האגו, והאגו מסוגל להכיל את המורכבות הזאת מבלי לסבול מחרדה משתקת, תנאי הכרחי להשגת עמדה פסיכולוגית זו היא ביסוסן של חוויות טובות, הבסיס הזה מאפשר לאובייקט הטוב להיות חזק מספיק מול האובייקטים הרעים ולהכיל אותם כחלק מעצמיות שלמה ואינטגרטיבית.

על פי קליין, התפיסה אנחנו רציונאליים- "הם" בלתי רציונאליים משקפת דפוס יחסים סכיזו פרנואידים. האגו הישראלי "אינו מסוגל" להכיל את ההיבטים הלא רציונאליים, העצמיים, המאיימים על קיומו לפיכך הוא משליך אותם ומזהה אותם באחרים. באמצעות מנגנון זה נשמרים החלקים הבלתי רציונאליים בלתי מודעים, כאשר ברמה המודעת הם נחווים כחלק מאותם "אחרים הרודפים אותנו" ועל כן צריך להילחם בהם או להרחיקם.

עבור הישראליות, הלא רציונאליות מכילה מצבור של מאפיינים. מאפיינים אלו צמודים ומושפעים מגורמים כלכליים ופוליטיים מובהקים, יחד עם זאת ישנו משקל משמעותי גם לגורמים פסיכולוגיים- תרבותיים.

כאמור, לגורם המרחק ולעמדה הנתפסת של ה"אחר" כלפי הישראליות ישנה השפעה משמעותית. על פי זאת ניתן לראות כי הלא רציונאלי המושלך עובר פיצול שני. הפיצול השני מחלק את ההיבטים הלא רציונאליים בהתאם להקשרים ספציפיים בהינתן הצורך להפחית את החרדה מהחלק המושלך (הלא רציונאלי).



לפיכך בעוד שהערביות והמזרחיות מיוצגת כקרובה ולעיתים קרובות מעוררת חרדה ועוינת, הייצוג של האפריקאיות מכיל היבטים דומים של התייחסות אך גם היבטים שונים. האפריקאיות אינה נתפסת כמעוררת חרדה. האפריקאים רחוקים מאיתנו ואינם מאיימים עלינו בשום צורה ישירה ונתפסת. גורם המרחק על כן, מאפשר בידוד של העמדה הרגשית ביחס לפראי, באופן הזה היבטים קונפליקטואליים ביחס אל הפראי מחולקים בין קרוב (ערבים, מזרחיים) לבין רחוק (אפריקאיים). המבט אל תרבות המזרח מהול בחרדה אולם המבט ביחס לתרבות אפריקאית נודד בין אדישות לבין סקרנות בלתי מאיימת. בצורה הזאת האפריקאיות הפכה ללא רציונאלי ה"אחר"- הבלתי מאיים.

האפריקאיות אינה מייצגת גיאוגרפיה בלבד, אלא בעיקר תפיסה שבתוכה מובנית קטגוריה חברתית, כך יהדות צפון אפריקה מזוהה כמזרחית וכקרובה לערביות ולא כאפריקאית. בעוד שלצבע העור ובעיקר להבניות שהתפתחו במערב יש השפעה רבה בתיוג זה, ניתן לראות כי למרחק ולמידת העוינות הנתפסת של ה"אחרים" ישנה חשיבות בהשתמרות הקטגוריות ולאו דווקא ביצירתן.



המרחק מאפריקה לפיכך יצר שדה שונה של התייחסות אל הפראי, הלא רציונאלי והלא מפותח. מצד אחד היחס הזה משופע במיתוסים ודמיונות ומהצד השני, בעקבות הקשרים נוספים מלבד ה"מרחק", היחס אל האפריקאיות מכיל גם את היחס המנצל וגם את הניצנים הראשונים של חמלה ואמפטיה כלפי הפראי, הנחשל, המסכן והלא רציונאלי.



היחס המיתולוגי- דמיוני כלפי אפריקה הושאל ממסורת נרטיבית מערבית, הנרטיב הזה דומה בהיבטים רבים ליחס הישראלי לערבים- מזרחיים כאל פרימיטיביים, חסרי תרבות נחשלים ומסכנים, הזקוקים לסוכן זר שיציל אותם מן הבורות הטרום מודרנית. עם זאת ישנם היבטים נוספים ייחודיים במיתוסים על אפריקה. היבטים אלה כוללים סיפורים על שבטיות קדומה, דת פוליתיאיסטית ומנהגים פרימיטיביים שכמותם נראו רק בסרטים כגון: קניבליזם, אנימיזם ומאגיה שחורה. היבטים אלה כאמור מעוררים סקרנות אשר מובנית בתוך היחס הכפול והמרחק, מחד גיסא ריבוי אלים, פסלים ומאגיה מקושרים להיבטים שהמונותיאיזם היהודי דוחה מעליו, אולם מאידך גיסא, מה שמובנה גם במיתוס היהודי (עגל הזהב, פסלי איזבל) הוא מעורר סקרנות רבה. סקרנות זו מתאפשרת ומתפתחת באמצעות המרחק.

באופן הזה המיתוסים משמרים את הקשר עם ההיבטים העצמיים, הלא רציונאליים, בדרך בלתי מאיימת. בעוד הקשר הזה רווי במיתוסים הוא עדיין משמר היבטים חשובים של התשוקה אל "הפרימיטיבי", אל העבר, אל ההווה ואל העתיד. נקודת ייחוס זו משתקפת בטיולים, בחיפוש אחר שבטים נידחים וחיות בר, בחיפוש אחר הטבע הפראי ואחר התרבות האפריקאית. באופן הזה הפראי מובנה כאקזוטי ולעיתים אף כאותנטי, אולם הקשר אל האמת נותר קלוש. כך האפריקאיות הופכת למרחב מיוחד של השלכה, מרחב פתוח שבו לאי הידיעה יש פונקציה חשובה, היא זאת שמאפשרת אותו. באמצעות אי הידיעה ניתן לחקור היבטים לא מאיימים של הפראי, בתחילה כמזוהים בחלקים רחוקים- נידחים, אפריקאיים, בהמשך, כחלקים של העצמיות הישראלית, ובעתיד לבוא, במודעות למקורותיו האמיתיים של השיח הקולוניאליסטי.

היחס הנצלני כלפי אפריקה מובנה ביחס המיתולוגי. על אף חוסר המודעות, אפריקה כמרחב השלכה "מנוצלת" למטרות פסיכולוגיות תרבותיות כאשר היא מתויגת באופן שלילי למול ה"נאורות" הישראלית. אולם העמדה הנצלנית מתייחסת לא פחות להשתתפות הישראלית בפרויקט המערבי של היחסים הכלכליים והפוליטיים, כלומר היחסים הקולוניאליים והפוסט קולוניאליים. אין הדבר אומר כי יחסיה של ישראל עם אפריקה מבוססים על ניצול כלכלי ופוליטי בלבד, יחד עם זאת פעולות כלכליות רבות, פורמאליות ולא פורמאליות, מבוססות על עמדה של ניצול, בכלל זה סחר ביהלומים, סחר בנשק ובמוצרים ביטחוניים וגם בנייה ונדל"ן הם חלק מפעילות כלכלית שנעשתה פעמים רבות ללא התחשבות תוך ניצולה של אפריקה.



ברובד הפוליטי ניתן לראות כי כינון היחסים הדיפלומאטיים בין ישראל למדינות אפריקאיות הכיל בתוכו גם רובד נצלני ובלתי מתחשב, אינטרסנטי. כך ישראל של שנות השישים שהקימה שגרירויות ברוב מדינות אפריקה עשתה זאת בעיקר כדי לזכות בתמיכה של המדינות האפריקאיות באו"ם, וגם על מנת לקדם אינטרסים ביטחוניים וכלכליים. העדות המכרעת לאינסטרומנטאליות של הדיפלומאטיה ניכרת בתגובה הישראלית לחוסר הצלחה של הפוליטיקה הזו, והיא המעבר לכינון יחסים עם משטר האפרטהייד הדרום אפריקני. למרות נסיגתן של מדינות אפריקאיות רבות מיחסים דיפלומאטיים עם ישראל בשנות ה-70 התגובה הישראלית הביעה משהו מהיחס המודחק כלפי המדינות האפריקאיות, היחס לפיו ניתן להחליף אותן ולשחק בהם כאוות רצוננו, הפנייה אל האויב של העמים האפריקאים (אל דרום אפריקה) מבטאת בנוסף לחולשה הישראלית גם את ההיבטים הפוליטיים הנצלניים. היבטים אלה שמקורם נעוץ בפסיכולוגיה הקולוניאלית המערבית מבטאים בין השאר את היחס המזלזל, יחס המרחיק מעליו במהירות היבטים בלתי רצויים ומזהה מייד את האשם באחר הפרימיטיבי, הפראי, הנחשל ו"הנחות".

הברית הישראלית דרום אפריקאית, "ברית המצורעים", שיקפה בנוסף לחשיבות הכלכלית והביטחונית של הברית את "ההזדהות" עם ההיבטים הנצלניים, הכובשים והפשיסטיים שיוחסו לשתי המדינות באותה העת. למרות סופה של "ברית המצורעים" נשארה צלקת פתוחה בין ישראל לשאר העמים האפריקאים, אשר שימשה להשוואות חתרניות בין המשטר הישראלי למשטר האפרטהייד ואפילו לנאציזם. ניתן לומר כי בעקבות ברית המצורעים התפתחה מידה מסוימת של מודעות לעמדתה הנצלנית, המפלה והכובשת ולאופן בו המדיניות הישראלית נתפסת על ידי הקהילה הבינלאומית.



במקביל ליחס השלילי ובעקבותיו, התפתח כיוון של יחסים חיוביים עם אפריקה. יחסים אלו התפתחו כחלק מתרבות הפוסט קולוניאליסטית הגלובאלית וגם בעקבות מאפיינים ספציפיים. ברמה הגלובאלית מאבק השחרור של המדינות האפריקאיות והזדהותם עם הצלחת המאבק הישראלי הגבירה את ההזדהות הישראלית עם מאבקם של האפריקאים לחופש ולעצמאות. בנוסף, המאבק לשחרור השחורים בארצות הברית כנגד אפליה של שחורים וגם כנגד העבדות ה"מנטאלית המופנמת" מזוהה גם כן עם המאבק שלנו כיהודים, מאבק שנסמך על חוויה קולקטיבית של הגלות ושל השואה. הגלות תופסת מקום חשוב בתודעה היהודית- ישראלית, מתיאור גלות בבל נראה כי בני- ישראל הובלו לגולה כעבדים כבולים לשלשלאות. כאשר ביקשו הגויים מבני ישראל שישירו להם את שיר אדוניי, ענו בני- ישראל : "איך נשיר את שיר אדוניי על אדמת נכר". משפט זה הינו מקור הזדהות כפול הן לשחורים עם יהודים והן ליהודים עם שחורים משום שהוא מבטא את חוויית הגלות הפיזית אך בעיקר מכיוון שהוא מבטא את הערגה המשותפת לבית הרוחני ואת תחושת הגלות הרוחנית והניכור המשותף ליהודים ואפריקאים.

יחד עם זאת ניכר כי ההזדהות עם חוויית הגלות והניכור מאומצת בעיקר ע"י אפריקאים, בתנועות כגון הרסטפארי והפאן אפריקניזם ניתן למצוא היבטים ציוניים ברורים, כלומר שאת הצעד הראשון להתקרבות על בסיס זהות היסטורית צועדים לוחמי החופש האפריקאיים ואילו הישראלים "נהנים" מהעמדה של היות "מודל לשחרור" ,לחופש ולעצמאות.

ההתקרבות המהותית, לפיכך, התפתחה באמצעות ההזדהות ואימוץ ההשקפה האמריקאית של שוויון זכויות, בו במקביל עלו על פני השטח מאפיינים ספציפיים של זהות. ההזדהות עם המאבק לחופש צבעה את הלא רציונאליות בגוון רציונאלי, במיוחד כאשר תביעות החופש לא הופנו כנגדנו. התביעה לשחרור מעבדות פיזית ומנטאלית הניחה את הקרקע להזדהות עם מרכיבים נוספים שפוצלו והורחקו מהזהות של הישראליות המתהווה. אחד החשובים שבהם הוא זיהוי המסכנות ותחושת ההזדהות עם הקורבן. כאמור, החברה הישראלית נוסדה על בסיס זיהוי עצמנו כקורבנות השואה המחרידה באירופה, ניתן לראות כי הרגישות הרבה של החברה הישראלית ל"קורבנות" מורכבת מיחס אמביוולנטי, מחד הזדהות עמוקה עם סבל הקורבנות ומאידך, תחושת אשם שמכילה לעיתים היבטים של הזדהות לא מודעת עם התוקפן.



הישראליות שדחתה מעליה את המסכנות יצרה את עצמה ע"י הכחשה גורפת של היבט זה. בעקבות מנגנון זה התפתח בין היתר יחס שלילי כלפי המסכן, לפיו על המסכן לשאת באחריות למצבו, הוא מסכן משום שזה "מגיע לו", מסכן משום שאינו עושה די בשביל עצמו. הסבר מהסוג הזה הבהיר מדוע אנחנו לא "הם"- לא הערבים, לא המזרחיים ולא האפריקאיים. אנחנו התגברנו על המסכנות שלנו ואילו הם שקועים בה עמוק, כמו ילד שאינו מסוגל להשתחרר מהתלות בהוריו. מאחר והוכחשו היבטים של תלות (למרות התלות הברורה בארה"ב ובמערב) הם הושלכו וזוהו באחרים. היחס כלפי המסכנות שהחל כיחס דוחה ומאשים משתנה באיטיות. ייתכן שתהליך זה קשור בין היתר בעיבוד מחודש של טראומת השואה בחברה הישראלית.



על פי מלאני קליין אחד המאפיינים של התפתחות העמדה הדפרסיבית (האינטגרטיבית והמפותחת יותר) הוא הבנה כי האחר הוא סובייקטיבי ובעל רגשות בדיוק כמונו, עמדה זו מזוהה עם הכרה באשמה והצורך הגובר בתיקון אמיתי תוך פיתוח אמפטיה וחמלה כלפי סבלו של האחר. בעוד העמדה הזאת התפתחה במרחב הקרוב אלינו, כלומר, הבנת מצוקת הפלסטינים ומצוקת המזרחים, מרחב זה רווי בקונפליקטים ועוינות ונוטה לתנודתיות רבה ולרגרסיות לעמדה סכיזו- פרנואידית. לפיכך, חלק ממאווי התיקון והחמלה הישראלים הועתקו אל המרחב האפריקאי. חלק ניכר מהפעילות האלטרואיסטית הישראלית באפריקה התמקם בארגוני סיוע, לטבע ולאדם, בבריאות, חינוך, פיתוח חקלאות ותשתיות ובדיפלומאטיה, אולם נראה כי התמיכה וההזדהות באפריקה היא עדיין נחלתם של יחידים בודדים שמנסים להעיר את הממסד הרדום להצטרף לפעילותם. לפיכך, את דגל פיתוח העמדה האמפטית כלפי אפריקה נושאים בתחילה בעיקר ארגוניים ויחידים הפועלים לרוב באופן בלתי פורמאלי.



העמדה האמפטית כלפי אפריקה בראשית דרכה, רבים מתבלבלים בין תשוקה אל ה"אחרות" לבין אכפתיות אמיתית. יחד עם זאת נראה כי המסלול הישראלי אל האמפטיה עובר דרך אותם מיתוסים רחוקים. המיתוסים על אפריקה המאפשרים את המשך התפתחות העמדה האמפטית גזורים לעיתים קרובות מפילוסופיות דומות לזו של רוסו, בנוסח חזרה אל הטבע, אידיאליזציה של העבר והפרימיטיבי, ייחוס מוטעה של אותנטיות ואקזוטיות הנובע בעיקרו מהצורך בהאדרה עצמית בדרך של השוואות חברתיות (הם מסכנים ועניים... הם כאלה אותנטיים) ומיפוי של מאפיינים פסיכולוגיים התואמים את הסטריאוטיפ ומרחיבים אותו. סטריאוטיפים "חיוביים" כאלה מכילים תכונות מדומיינות נוספות, מוטיב הפרא האציל, הנשמה השחורה, החום האנושי, האון המיני והכוח הפיזי, היכולת המוסיקאלית והקשר של האפריקאים אל הטבע. בעוד הקשר של המיתוסים האלה לאמת לא ברור, המיתוסים סוללים את הדרך אליה.

הזרם הישראלי של החזרה אל הטבע אינו מקושר לאפריקה בלבד, במשך שנים רבות הפילוסופיות האלה הגיעו אלינו בעיקר מהמזרח הרחוק. המרחב הקונפליקטואלי של ההוויה הישראלית דחף את הישראלים לחפש אחר החיים הפשוטים מה שהוביל להזדהות עם "גורואים", נזירים טיבטים ו"מוארים", הצורך הישראלי בהקלת העומס המחשבתי מיקם את עצמו לעיתים קרובות בסמוך למושג הבודהיסטי : "נו מינד" – ללא חשיבה- ללא פעילות מנטאלית. ניתן לראות כי במובנים מסוימים היחס אל האפריקאי דומה. גם הוא לפי הסטריאוטיפ, אינו חושב, הוא פשוט יושב בשמש עצל ועד שהרעב אינו מכה בו הוא אינו טורח לזוז.



ניתן לראות כי המרחב הישראלי המאוים מן העבר הטראומטי, הערבי והמזרחי החל לחפש את המרחבים שמעבר להם, כך בנוגע למזרח הרחוק וכך גם לגבי דרום אמריקה ואפריקה. העניין התרבותי במזרח הקרוב הועבר אל העניין התרבותי במזרח הרחוק ואל התרבות הדרום אמריקאית והאפריקאית. יחד עם זאת המרחקים התרבותיים הנתפסים הם שונים. אפריקה שהיא הקרובה גיאוגרפית נתפסת כרחוקה ביותר תרבותית, בעיקר משום שהתרבות האפריקאית נתפסת כפרימיטיבית ביותר (שבטית, נטולת כתב), וגם מפני שהנגישות למידע ולטיול באפריקה קשה יותר. באופן הזה, ככל שאנו יודעים פחות אנו משליכים יותר מעצמנו ורואים פחות את המציאות. המציאות היא שאפריקה שימשה ועודנה משמשת מושא השלכה והיא היבשת האחרונה שאנחנו "מגלים".



על פי התפיסה הפסיכואנליטית הפיצולים וההשלכות אינם מודעים. לפיכך, הסיפור אינו מכוון אצבע מאשימה אלא מנסה לתאר את הישות, הישראלית, במונחים של הגנות בלתי מודעות ואת התהליכים באמצעותם מובא המודחק והמפוצל אל התודעה בדרך אל הריפוי- אל המודעות.



כפי שהזדהותם של האפריקאים עם מאבק השחרור הישראלי והשיבה לארצנו הקדימה את ההזדהות הישראלית, כך גם הכניסה של אפריקאים למרחב התרבותי ישראלי הקדימה את הכניסה של ישראל למרחב התרבות האפריקאית. בימינו, לאחר עליית יהודי אתיופיה והגעתם של עובדים זרים מארצות אפריקה אנו נפגשים עם רמזים ראשונים של התרבות האפריקאית. האופן שבו אנו מקבלים את ההיבטים האלה דומה להגנות האופייניות לנו, הרחקה והתכחשות. שוב חוזר מימד הטעויות המצערות וחוסר ההבנה, שוב חוזרות הדעות הקדומות: לאתיופים יש איידס, האוכל שלהם מסריח, הם עושים מדורות בבית, והעובדים הזרים מנסים לקחת את העבודה שלנו (שאף אחד ממילא לא מוכן לעבוד בה). שוב האפריקאיות נתפסת כפרימיטיביות ומאומצות דעות גזעניות ביחס לצבע העור.



כמובן שדרוש זמן להסתגלות בארץ חדשה, אך לא רק זמן, דרוש שהמרחב הישראלי הקולט יהיה מסוגל להיות מודע להגנות שלו, ללמוד מן ההיסטוריה, זו מלמדת אותנו שבעבר הלא רחוק היהודים והשחורים היו נתונים לגזענות ממוסדת ואכזרית, שהותירה צלקות אימתניות בנפש הקולקטיבית. אלא שהצורך הגורף להרחיק מאיתנו היבטים כואבים מהעבר הוביל ליחס דו קוטבי לגזענות, הכולל הזדהות והרחקה.



יחסיה של ישראל עם יבשת אפריקה עשויים להוביל לתחילתו של ריפוי פסיכולוגי של החברה הישראלית. זו ההזדמנות להזדהות עם הסבל ולא להרחיקו בחרדה, זו הזדמנות להתקרב אל האמפטיה והחמלה שבתוכנו, זו הזדמנות לתיקון היחס המנוכר, זו הזדמנות לשיתוף פעולה. היחס הישראלי אל הנחשל- הפראי היווה ועודו מהווה מכשול הסתגלותי הגורם לסבל ולאובדן חיי אדם.



אז מה באמת אפשר לומר על אפריקה? עבודה זאת לא עסקה בשאלה הזאת, אלא במיתולוגי- המדומיין של הישראליות ביחס לפראי ומנגנוני ההתמודדות של הישראליות עם החלקים הנחווים כאחרים, לא רציונאליים. על אף שביסודן השקפות עולם מבוססות על קונצנזוס ולא על אמת, החוויה הנתפסת של הישראליות היא של יישות רציונאלית בעלת תרבות רציונאלית המנגידה את עצמה לתרבות האי רציונאל באופנים שונים ועל פני מימדים שונים. תפיסה זו מבטאת את הנרקיסיזם המאפיין את הישראליות כלפי פנים וחוץ. המרחב התרבותי הישראלי מאמץ לתוכו השקפות עולם שונות אך בעיקר מנסה להטמיע אותן לתוך הזרם המרכזי וכך לשתק אותן. באופן הזה התרבות והאומנות המזרחית- ערבית – אפריקאית מאומצות כמוצרים של תרבות פופולארית וכך מונצח מקומם כנחותים. פעולה ההטמעה אינה משנה כמעט את עמדת ההתייחסות, היא פשוט כוללת אותה תחת מטריית השקפת העולם שלה.



התיאור הפסיכולוגי- תרבותי מציג תמונה לפיה היחס הדו משמעי של הישראליות לאפריקה מבוסס על הכחשת ההיבטים הנתפסים כבלתי רציונאליים. המוות הוא המייצג האולטימטיבי של אי הרציונאליות בהוויה האנושית. תפיסות פסיכולוגיות רבות גורסות כי השתקעות בהשקפת עולם היא מנגנון הגנה יעיל מפני הכאוטיות של הקיום, באמצעות השקפת העולם הקושרת אותנו אל הנצחי, אל מעבר לגוף ולטבע ממותנת החרדה מפני המוות. ניתן, עם זאת, לראות בהשקפות עולם מעין פרויקט תרבותי להכחשת המוות. אחד הדברים המעודדים הוא כי אימוץ השקפת עולם סובלנית עשויה לסייע גם בהפחתת העוינות כלפי אחרים ובכלל זה את הניכור וגם בהפחתת חרדת המוות. היכולת לסובלנות היא עדות להתפתחות פסיכולוגית, בעוד האנאלוגיה בין מדינה ופרט כישויות פסיכולוגיות היא בעלת כוח הסברי מוגבל, היא עדיין בעלת ערך. ההשוואה שבין נפש האדם לבין "נפש המדינה" עשויה להאיר על תופעות תרבותיות אך גם על תופעות פסיכולוגיות בפרט. הפרט מפנים לתוכו את היחסים התרבותיים ואת הניגודים המצויים בתוכם, הפנמות אלה בתורן מייסדות חלקים נרחבים בנפש הקולקטיבית.

בתרבות בה היחס כלפי הפראי והנחשל הוא מנוכר או עוין, נמצא גם שהיחס של הפרט אל החלקים הנתפסים כפראיים הוא דומה. כך למשל ניתן להדגים דיכאון, כאשר היחס אל הבלתי מסתגל ברמה התרבותית הוא נוקשה נמצא כי פרטים הסובלים מדיכאון נוטים להתייחס לעצמם באופן דומה, לפיכך הם אינם מקבלים את החלקים הנתפסים כחלשים ונקלעים למעגל של האשמות עצמיות ותחושת ניכור ואי מסוגלות גוברת. תופעות פסיכולוגיות רבות, לפיכך, הן מראה של יחסים רחבים יותר ברמה החברתית- תרבותית והן משעתקות את עצמן. השפעותיהן ההדדיות של התרבות והפרטים המרכיבים אותה משפיעות גם על החברה והכלכלה נוצרות שכבות שאינן לוקחות חלק בתפוקה והופכות לנטל כלכלי על כל המדינה, שילובן של שכבות אלה בתהליכים כלכליים מקביל לשיתוף אפריקה בתהליכים כלכליים ברמה הגלובאלית. נוצר חוסר אמון, חשש מהשקעות ואמונה לפיה האחרים- הפרימיטיביים הם חסרי ארגון ולפיכך לא כדאי להשקיע יחד איתם בפרויקטים משותפים.. מאידך, ה"פרימיטיביים" המרגישים מנוצלים נסוגים משיתוף הפעולה והופכים חשדנים ועוינים מעגל הקסמים מחזק את עצמו ומסיר משדה הראייה אפשרויות חדשות לפיתוח כלכלי ולשיתוף פעולה.









סוף דבר

הצד האפריקאי של ישראל מבטא את היחסים של החברה הישראלית אל הפראי והנחשל. בעוד יחס זה התפתח מתוך הקשרים היסטוריים בעלי איום קיומי אמיתי, הוכלל יחס זה אל ה"לא רציונאלי". בתחום המיתוס של הלא רציונאלי ניתן לראות כי מתקיים פיצול בין קרוב לרחוק, עוין ואדיש. בעוד היחס כלפי הערבים והמזרחיים משקף את החלק הקרוב, היחס אל אפריקה משקף את היחס אל הלא רציונאלי המרוחק. חברה תחת איום נוטה להשליך מעליה את החלקים הנתפסים כלא רציונאליים ולזהות אותם באחרים. תהליך זה מגביר את חוסר המודעות העצמית ומגביר את הניכור. ההשלכה אל הלא רציונאלי המרוחק יוצרת שדה שמפיג את האיום הקיומי, באמצעות מרחב זה ניתן לזהות מחדש את החלקים שהושלכו ולפתח עצמי אינטגרטיבי המסוגל להסתגל ולהתפתח עם המציאות. אפריקה, לפיכך, היא מרחב בו החברה הישראלית יכולה למצוא מחדש את החלקים המנוכרים והאבודים, לפתח אמפטיה, סובלנות וחמלה כלפי הסבל והחולשה ולצאת מהעמדה הנרקיסיסטית ההגנתית לעבר הבנת האחר, לא כזר, אלא כבעל שאיפות חיים זהות לשלנו, היסטוריה משותפת ועתיד משותף.

דרך זו עשויה להוביל לשיפור היחסים מבית ומחוץ ולקדם את ההסתגלות של ישראל גם במזרח התיכון. האוריינטציה המערבית של ישראל במאה ה-21 חשובה להמשך התפתחותה, יחד עם זאת ישראל לא תוכל להשתלב במרחב הגיאוגרפי בו היא נמצאת מבלי לגלות הבנה לתרבויות אחרות, לא מתוך פטרונות והתנשאות, אלא מתוך שיתוף פעולה ושוויוניות תרבותית, רעיונית, טכנולוגית וכלכלית.