הערה : הסיפור הזה נכתב כמה ימים לפני ההתנתקות ואחריה

מתוך סידרת דיסקים זהובה שירים וסיפורים מיוחדים


אוסנת לב, אישה שקרבה לשנות העשרים לחייה . עגלגלה טיפה.

שערה מתולתל ופניה מנומשים.

גרה לבדה מזה כמה חודשים בלב ליבה של העיר הגדולה .




אליה הגיע מגוש קטיף, בכדי למצוא מעט שלווה ולהתרחק מכל הפחד והאימה שחזו בה. בכל פעם ששמעה צרור יריות ,שהיו נשמעים מבית השכנים הנוכרים .

בת יחידה, לאב פסל האבן, ואימא מזכירת המושב. באה אליהם לבקר, ולעזור להם לפנות את ביתם היפה . בעקבות הצו המורה להם להתפנות .

העצב והכאב שאחזו בהוריה די שינו את חייהם ומסלולם .




התיישבה במפרסת בה, אהבה לשבת ישיבה מזרחית שהייתה ילדה על אבן הבטון ולצפות על נוף הישוב המוביל לביתה . ואל עבר עץ האורן . בו אהבה לשבת עם חבריה . לגמה מיץ תפוזים . הדליקה את מחשב הנישא . בה היא מעלה לפרקים סיפורים קצרים . שסיפורו תמיד בהוד וחן על יופי המושב.







היא נכנסה לאחת התיקיות ושם מצאה את השיר שכתב לפני מספר ימים,

אדמה ספוגת דמעות כאב . על שכניה משירת הים . שם מתגוררת חברתה הטובה ליטל .שלא מזמן אביה החלים מאותם פצעי היריות .

ודמעה נשרה מעיניה . לעזאזל היכן האידיליה שנאחזה במושב . מדוע היא אבדה ורוח של פחד מנשב במקום.




בו עשתה את צעדיה הראשוניים , המילה הראשונה . הנסיעה הראשונה באופניה האדומות. עם חברותיה וחבריה . לאורך הישוב . התבגרותה המהירה כל זאת הפכו לזיכרונות צרובים בליבה .שלא תשכח לעולמים .

אפילו שהיא מתגוררת בעיר הגדולה ,בכדי לנסות להתאקלם למקום אחר וחדש . ההתאקלמות שלה הייתה מאוד ארוכה . אז מה יהיה על הוריה .




שמעולם לא הכירו שום דבר אחר ,מלבד לעבוד את החממות לפסל מעט באבנים לתת חיים למקום. ואימה אשר תמיד בסבר פנים יפות קיבלה את האנשים שבאו להתגורר בישוב . מה יהיה עליהם . יקח המון זמן לשקם אותם היא תעשה הכל בכדי לעזור להם.




הצו מונח לה מול עיניה הצרובות מדמעותיה , הוריה עכשיו אורזים . כי אביה אמר להם שאינו מוכן להתעמת עם צה"ל אותו שירת בכל המלחמות . הם יעזבו בגאווה .אך עם געגועים עזים למקום הזה .




כך במהלך כל הימים הקרובים, ישבה וארזה איתם את תוכלתם, כי את תוכלתה כבר העבירה אל העיר הגדולה . שם תאחסן אותם. עד שיעברו לבית יותר גדול. היא לא תיתן להם לגור בקרוונים שהציאו להם.




הם הוריה , הם ישברו . ירגישו מה שהרגישו האנשים שעלו ארצה

בתחילת הקומימיות .

לא תיתן להם להרגיש זאת לעולם.




כשהתבוננה בחדרה , שוב צרבו הדמעות בעיניה . למה כל השנאה הזאת

אליה משום שהיא יהודיה . ומבית הניכר לא רוצים אותה לידם.

והביטחון שכבר נעלם.

הכל חזר בעיניה כמו סרט נע שעוד לא התרגלה אליו .




אימה אספה את התמונות ובכתה , היא חיבקה אותה קלות .ואמרה לה אל דאגה אתם תגורו איתי ואם צריך. נוכל למצוא בית יותר גדול עם גינה שאבא יוכל להמשיך לפסל את האומנות היפה שלו באבן. ואת תוכלי לעשות דברים אחרים שאעזור לך בהם עד שנשתקם ונתאקלם כולנו .




הימים חלפו , הארגזים הכבירו . והזיכרונות שנערמו בתוכם . כאילו ניסו להגיד יהיה עוד טוב יותר גם בלב העיר הגדולה זו המדינה שלנו . כי אין לנו לאן ללכת .שום ארץ לא רוצה בנו כאן טוב יותר להרים ראש.




כשהגיע המשאית, הם עלו עליה ונסעו , כל הדרך בשתיקה . כל אחד התכנס בתוכם .והרהר לעצמו . על העתיד הצפוי להם . על המקום החדש של ביתם .

אימה אמרה לה שהיא רוצה לעסוק במשהו שתוכל להעביר את הזמן .

ואוסנת אמרה בסדר אין בעיה יש מתנ"סים נוכל להרשם שם.




הזמן חלף , כבר חלפה שנה . אוסנת והוריה התאקלמו, באיטיות אבל הצלחיו להתגבר על הכל. אוסנת הצלחיה לקנות חנות קטנה בקניון . דרך החסכונות שחסה כל חייה . ומוכרת היא יחד עם אימה ספרים . אביה מלמד במתנ"ס את אומנתו בפיסול האבן . דבר חדש שהביא עימו והמתנ"ס קיבל אותו בזרועות פתוחות ואוהבות.
















כשמגיע הערב, היא אוהבת לשבת עם אימה במטבח, ולהריח את ניחוח התבילינים שתמיד מזכירים לה מהיכן באו . מתבוננת בה בערצה .

על היכולת שלה להשתקם . והמשכיות הלאה .

וכך גם אביה שישב באותה השעה וצפה בטלוויזה .

שמחה מאוד, שהצליחה לשקמם .




החנות שפתחה עבורה אבל בעיקר עבור אימה , נתן להן כוח.וגם חיזק את הקשר בניהם .

היא נזכרת בחברותיה החדשות שנדהמו כל פעם מחדש על הקשר ההדוק שלה עם אימה על הפתיחות בביתה . מה שלהן לא תמיד היו .




תמיד היא אמרה להם, אם הייתם עוברים מה שהם עברו , גם לכם היה קשר כזה . תמיד צריך לכבד ואף פעם לא לעזוב גם עם קשה. תמיד ניתן למצוא גישור . בכל זאת הם הוריינו שהביאו אותנו אל החיים האלו.

ואת זה צריך לכבד כמשפט כבד את אביך ואימך למען יארכו חייך.







ההתנתקות קיץ 2005

כל הזכויות שמורות לעינת