יום הזיכרון לניספים בסודן
מאימי הדרך (מתוך ספרו של אברהם אדגך – "המסע אל החלום")



"...הוריה של ילדה בת השלוש הסתירו בצווארון בגדיה כסף. הם עשו זאת בתמימות מבלי שהעלו על דעתם שאולי בכך הם מסכנים את חייה. מורה הדרך של הקבוצה שהרבה להתנדב ולסחוב ילדים על כתפיו הרחבות, ידע, שההורים מסתירים את הכסף אצל הילדים, לכן תוך כדי הצגה של טוב לב בסחיבת הילדים הוא היה ממשש את שולי הבדים של הילדים, עד שנתקל בגוש שבצווארונה של הילדה. מהרגע שגילה את הגוש, שהעריך שהוא כסף מוסתר, הוא לא נפרד ממנה. הוא הפסיק לסחוב ילדים אחרים, השתדל לשנות הרגלים מוסכמים, כמו שעת מנוחה, סדר הליכה, סגנון דיבור וכו'. ההורים שראו בו כל יכול, היו גאים, כיוון שהמדריך בכבודו בעצמו התנדב לסחוב את הילדה שלהם על כתפיו. הם לא חשדו, אפילו לרגע, שמאחורי הנדיבות וטוב הלב מסתתרת בעצם מזימה וכוונה רעה. לאחר הליכה של כמה ימים, כאשר הגבול היה רחוק כדי שלושה ימי הליכה, הבין המדריך שזו ההזדמנות האחרונה. הוא התלונן על עייפות, הורה לכולם להמשיך ללכת, אמר שהוא ינוח מעט ויצטרף אליהם מיד. משלמד שאין חושדים בו, שדד את הכסף ולא חזר עם הילדה. במרחק מה ממקום השוד, הוא הורה לכולם לפרוק את המשאות מעל גב החמורים ולשבת מתחת לעץ לצורך מנוחה. זו הייתה ההזדמנות היחידה של ההורים לספור ראשים כדי לדעת עם מישהו הלך לאיבוד וזו הייתה ההזדמנות היחידה לפנק את הילדים. הוריה של הילדה לא הבחינו בה, פנו למדריך וביקשו לדעת איפה הילדה שלהם? לרגע הייתה דממה. המדריך ניסה להחליף נושא. האימא מיד פרצה בבכי קורע לב, והמדריך בשלו, התכחש לעובדה שהילדה הייתה עמו..."




[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.zofim.org.il/pics/magazin/1(151).JPG]
יהדות אתיופיה הייתה מנותקת אלפיים שנה משאר יהדות העולם. למרות המרחק העצום של הזמן, יהודי אתיופיה שמרו על מסורת האבות בקנאות תוך משברים רבים, התנכלויות בלתי פוסקות של שכניהם הנוצרים, חוקים מפלים לרעה של השלטונות נגדם, נישול מאדמותיהם, הריסת בתי כנסת, כפיה להתנצרות והקרבת קורבנות בנכס ובנפש בשם האמונה, האידיאולוגיה והחלום שכל הדורות חלמו עליו, להגיע ירושלים.



בתחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת, התרחשה הפיכה צבאית והשלטון באתיופיה התחלף. פעילים מרכזיים ובעלי תפקידים בממשל שהופל נסו על נפשם מידו החזקה של השלטון החדש, חצו את גבולות המדינה והסתננו למדינות השכנות, בעיקר לקניה ולסודן הגובלות עם אתיופיה. אותם מסתננים הצליחו באמצעות הצלב האדום לקבל מקלט מדיני במדינות צפון אמריקה ובאירופה. בימים ההם השלטון האתיופי לא הרשה לאף אזרח לעזוב את המדינה ללא אישור מיוחד. צעירים רבים המשיכו לצאת מאתיופיה בדרך הבלתי לגלית אל המדינות השכנות. בשלהי שנות ה-70 החלו להסתנן גם צעירים יהודים אל סודן וחלקם אף הצליח להגיע לארה"ב ולקנדה. הידיעה על קיומה של דרך אפשרית לצאת מאתיופיה בישרה בקרב יהדות אתיופיה על הגאולה לירושלים.



פעילותם של ראשוני היהודים שחצו את גבולות המדינה עוררה כפרים שלמים של יהודים לעזוב הכל ולצעוד אל עבר מדינת סודן על מנת להגיע דרכה לירושלים.

וכך החל מסע של אלפי יהודים הכמהים להגשים את החלום.

היציאה ההמונית שהחלה בתחילת שנות ה-80 אופיינה בחיפזון, בבריחה, בסודיות ובחוסר מוכנות והתארגנות מוחלטת. חלקם הצליחו למכור מעט מרכושם אך רובם הותירו את נכסיהם כיוון שמכירה של רכוש היה מסגיר את כוונותיהם לעזוב את המדינה. הדרך בתוך אתיופיה, עד לגבול, הייתה קשה ומסוכנת. קבוצות, משפחות עם ילדים וזקנים, עם המזון המעט צעדו בשמש הקופחת או בחשכה מוחלטת שבועות וחודשים מאות ק"מ עד הגבול.



המסע המפרך החל לגבות קורבנות עוד בתוך אתיופיה כאשר המזון לא הספיק, הגרון התייבש, חלשים, ילדים וזקנים תשושים נפלו בדרך, שודדי דרכים התנפלו עליהם לקחו את מה שנותר, מורה הדרך נטש אותם וברח, חיות בר איימו לטרוף אותם, איבדו את דרכם. אך היו דבקי במטרה אחת, להגשים את החלום.




[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.zofim.org.il/pics/magazin/2(108).JPG]
אחרי שחצו את הגבול, הצטופפו במחנות פליטים והרע מכל החל להכות בהם קשות. המחסור במזון ובשתייה, מגפות של מחלות פשוטות, ומחלות קשות, התנכלות השלטונות והמקומיים, הסיוע שלא הגיע, חוסר העניין של מדינת ישראל והעולם, גבה את חייהם של אלפי יהודים שחלמו להגשים את חלומם ואת חלום אבותיהם.



חילוץ היהודים ממחנות סודן לישראל החל בלחץ חזק על ממשלת ישראל מצד יהדות צפון אמריקה ובכספם. בחילוץ היו סיכונים רבים הן למחלצים והן למחולצים, כיוון שסודן היא מדינת אויב ומוסלמית, החילוץ נעשה בחשאיות גמורה ובחשכה.



יותר משניים עשר אלף יהודים יצאו למסע, כ-8000 יהודים חולצו מסודן ויותר מ-4000 מתו בדרך.

בשביל להגשים חלום עתיק יומין, יהדות אתיופיה שלמה מחיר כבד, שואה פנימית, קהילתית והקריבה יותר מ4000 קורבנות במסע אל ירושלים.

ביום שלישי כ"ז אייר תשס"ז 15.05.2007
ערב יום ירושלים,
יצויין כמידי שנה גם יום הזיכרון לניספים בסודן



יהי זכרם ברוך

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.zofim.org.il/pics/magazin/candle-nofal.gif]



היה חשוב לי להזכיר כי זה קשור למחלקת צופי שבא!

עומר