דרכי הפעולה העומדות בפני ישראל הינן:



- המשך מדיניות ההבלגה (לצד פגיעה בטרוריסטים) בתקווה כי הלחץ הערבי ומאזן האימה בין הפתח לחמאס יוביל לרגיעה ביטחונית יחסית (עד למשבר הבא).
- פעולות קרקעיות מוגבלות בצפון רצועת עזה, שתכליתן יצירת רצועת ביטחון אשר תרחיק את משגרי הקסאם. השפעתן המעשית של פעולות אלה קטנה, שכן תשתית הטרור המשמעותית אינה נמצאת באזורי שיגור הרקטות. כניסה ללחימה בשטח בנוי תעניק לארגוני הטרור יתרונות יחסיים, והמשך הלחימה, על מחיר הדמים הכרוך בה, עשוי להביא לסיום המבצע ללא הישגים של ממש.
- כיבוש רצועת עזה. למהלך צבאי כולל אין הסכמה לאומית בשלב זה, בין היתר בגלל שמשמעותו הכרה בכישלונה המוחלט של אסטרטגיית ההתנתקות החד צדדית. רק מהלך צבאי כולל יכול "לכבוש" את הטרור הפלשתיני בדומה להצלחות צה"ל והשב"כ ביהודה ושומרון. אין המהלך פשוט כלל ועיקר מבחינה צבאית וכך גם השליטה היומיומית על האוכלוסייה הפלשתינית. נקודת המפתח בתוכנית הישראלית תהיה "היום שאחרי", קרי - כיצד לקומם שלטון פלשתיני חזק היכול לאכוף חוק וסדר. לכתבה המלאה