הוא מצא חן בעיני (אלהים יודע למה). גיששתי, ניסיתי לזרוק סימני בעדינות. אח"כ התייאשתי. בדיוק ביום שהתייאשתי הוא אמר לי שאני מוצאת חן בעיניו...

אני הייתי החברה הראשונה שלו, והוא החבר הראשון שלי.
כשחשפנו את רגשותינו אחד לשני, אני התחלתי לרעוד, והוא חשב שקר לי, והאמת, לא ידענו בכלל מה לעשות.
אני זוכרת שהוא כתב לי שני שירים, והם הרעידו את נימי נפשי, ועד עכשיו הם עדיין מרעידים.

היינו חברים רק למשך ארבעה שבועות, יצאנו רק פעם אחת בכל התקופה הזו - היינו סטודנטים, תקופת מבחנים, ובסוף הוא נפרד ממני כי הוא לא ראה אותי כאישתו לעתיד. בזמנו שנינו היינו בדיעה שחברות זה בשביל משהו רציני כמו חתונה. לא סטוץ. אז הוא היה מאוד הוגן כלפי ועד עכשיו אני מודה לו על זה שהוא היה הוגן ולא ניצל אותי.
שבוע אחרי שהוא עזב אותי הוא מצא לו חברה שמהר מאוד, משהו כמו תוך כמה חודשים, הפכה להיות אישתו.
אחרי שהוא עזב אותי המשכנו להיות ידידים. הוא נסע לטיול באפריקה וזכר להביא לי מזכרת משם - פסל של פיל.
כל מה שאני מספרת היה לפני איזה מיליון שנה, ואני לא זוכרת אפילו באיזה גיל הייתי. מעל 20 זה בטוח. 23? 24? לא זוכרת.
הרבה זמן כאב לי. אבל הזמן אכן מרפא את הפצעים. היום אם אני פוגשת בו - הוא לא מזיז לי. אני מאוד בטוחה בעצמי. אבל הוא - עדיין מרגיש כל כך לא נוח לידי, כאילו היה ילד קטן ומפוחד, ואני ממש לא מבינה למה. אני גם לא אבקש ממנו שום פרטים. זה גם ממש לא מעניין אותי. אני רק אגיד שלום וזהו.
מצחיק אותי איך שמישהו שמאוד אהבתי פעם ממש לא מזיז לי היום, אבל אני מאוד שמחה שזה המצב. לא הייתי רוצה להתבוסס בכאבי לעולם ועד. זה מה שנקרא עברתי הלאה לחלוטין ובאמת.

gvip
玛丽尔
כל מקרה הוא נס אלוהי
אני לא מבולגנת, אני פשוט חושבת שכאוס זה הסדר של היקום...