שבוע שעבר יצאה זהבה גלאון יצאה להגן על אחד היוצרים המתועבים והאנטישמיים שהצמיח השמאל הישראלי, איל סיוון. בדיקה קצרה מעלה צירוף מיקרים , כנראה לא מיקרי, של נשואי הגנתה של זהבה גלאון.



בעת דיוני ועדת הכנסת בבחירתו של אייל סיוון כבמאי לסרט על ישראל לכבוד שישים שנות קיומה של מדינת ישראל, החליטו חברי הכנסת לבטל את בחירתו של אייל סיוון, בחירה שבמדינה מתוקנת ושפויה לא היתה מתרחשת מלכתחילה. ביטול מועמדותו של איל סיוון והנימוקים שאליהם נדרשו חברי הכנסת עוררו את חמת זעמה הקדוש של גלאון.

לפי גלאון ""פסילת הסרט היא קריאת תגר על חופש הביטוי. מסע ההסתה נגד הסרט הצליח וחבל, כי הקרן תומכת בדברים יפים. זהו דיון שערורייתי ומסע הכפשות. הייתכן שח"כ, בשם 'נימוקים פטריוטיים', יפגע בחופש הדיבור והביטוי? ח"כ גבאי כלל לא צפה בסרטים והוא מסתמך על ציטוטים מהעיתון. זה מעיד על בערות וחוסר תרבותיות"

גלאון התקשתה למצוא "בערות וחוסר תרבותיות" ב"יפוי" דמותו של אייכמן באמצעות זיוף ועריכת קטעים מקוריים ממשפט אייכמן. קושי נוסף שכנראה היה בעוכריה והוא להבחין במוטיבים האנטישמיים בסרטיו של איל סיוון, מוטיבים שנראו לעיני לא מעט אנשים. ייתכן והקושי להבחין באנטישמיות והסתה לשנאת מדינת ישראל הוא לא מיקרי, כי זמן לא רב לפני כן גלאון מגלה דאגה רבה נוספת לשלומו של חופש הביטוי האנטישמי.



בשנת 2002 יצא לאקרנים סרטו של מוחמד בכרי "ג'נין ג'נין". הסרט עסק באירועים שהיו סביב "חומת מגן" ובתגובות תושבי מחנה הפליטים ג'נין למבצע שיצא לדרך בעקבות טבח ליל הסדר באפריל 2002 כאשר מחבל מתאבד התפוצץ במלון פארק בנתניה ורצח 30 מאורחי המלון ופצע עוד כמאה שישים איש נוספים.

הסרט נפסל להקרנה על ידי המועצה לביקורת סרטים בעיקר בשל הטיית העובדות, זיופים, הסתה ודה לגיטימציה לקיומה של מדינת ישראל. מוחמד בכרי עתר לבג"צ וזה באופן לא מפתיע פסל את החלטת המועצה לביקורת סרטים ובכך נתן משנה תוקף להחלטה היועץ המשפטי שלא לפתוח בהליכים פליליים נגד איל סיוון בחשד לזיופים בסרטו הפסבדו תיעודי "הספציאליסט" וזאת בשל "הרחבת תכולתו של חופש הביטוי", על ידי בית המשפט העליון, גם בתחומי ביטוי ויצירה העוסקים באירועים היסטוריים "שאינם משקפים את האמת".

אפשר לומר במקרה של בכרי, המינוח: "אינם משקפים את האמת" הוא אנדיירסטייטמנט עדין השמור בדרך כלל להסתה אנטישמית. בכרי עצמו אמר ל WorldNetDaily.com : "אני מאמין לדברים שנאמרו לי. מה שאני לא מאמין, לא נכלל בתוך הסרט".

כאשר נשאל לגבי הסצנה בה נרמז כי חיילים דרסו אזרחים תושבי מחנה הפליטים, ענה בכרי שהוא יצר את הסצנה בעצמו כ"בחירת אומן" (כלומר הזכות שלו כאומן לעצב את האירועים כפי שהוא רוצה, מהלך שגם סיוון נדרש לו על מנת להציג את אייכמן כאיש רגוע, נינוח ואפור).

כאשר נשאל בכרי אם הוא מאמין שצה"ל הרג בג'נין אזרחים באופן חסר אבחנה, ענה בפשטות: "לא". ואולי השורה התחתונה של כל היצירה "התרבותית" הזו מסתכמת בעובדה שהסרט, לפי בכרי עצמו, מומן לפחות בחלקו על ידי יאסר עבד ראבו מי שהיה שר התרבות בראשות הפלשתינית ויאסר ערפאת.



לאחר שבג"צ ביטל את החלטת "המועצה לבקורת סרטים", נמצאה מיד מי שהייתה מוכנה להגן על עלילת הדם הפרועה, על ההסתה והדה לגיטימציה למדינת ישראל, זהבה גלאון כמובן. וכמו לוחם חופש שזה עתה ניצח קרב אחד מול מבקשי נפשו אבל עדיין שרוי במלחמת בני אור מול בני חושך, יצאה גלאון בהכרזה כי: "בג"ץ נשאר המעוז האחרון להגנה על שלום הציבור מפני הזרוע הארוכה של השלטון"



אם מישהו טורח לחשוב שחופש הביטוי הוא נשמת אפה של זהבה גלאון, הוא בוודאי יופתע לגלות שלוחמת החופש הגדולה, זו שניצבת לימינו של: "המעוז האחרון" מפני "זרועו הארוכה של השלטון" יודעת גם להנפיק תעודת כשרות ובהינפה של אמירה להפוך את "זרועו הארוכה של השלטון" לחלק משוכני "המעוז האחרון" אלו שלוחמים את מלחמתם של בני אור.



באוקטובר, 2003, פרסם גיל רונן בערוץ שבע מאמר שקרא מפורשות לביצוע "גירוש ולא טרנספר" לערביי ישראל ופירט למתקשים בהבנת המונח: " טרנספר הוא גירוש 'קר'. אנחנו צריכים להפעיל גירוש "חם" - גירוש מתוך אטרף רגעי של עם מעונה... היחידים שימותו יהיו פלסטינים, ומי לא ירצה למות, ייאלץ לברוח..."

אבירת חופש הביטוי, לוחמת "המעוז האחרון" כנגד "זרועו הארוכה של השלטון" לא התלבטה בחשיבותו של חופש הביטוי ופנתה מייד ליועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין על מנת שיורה למשטרה לפתוח בחקירה נגד מפעילי ערוץ שבע בחשד לביצוע עבירה של הסתה לאלימות

היועץ המשפטי החליט "להנחות את המשטרה לפתוח בחקירה בשל הפרסום המתואר לעיל באתר נגד מפעיליו והמחבר, בחשד לביצוע עבירה של הסתה לאלימות – עבירה לפי סעיף 144ד2 לחוק העונשין התשל"ז 1977". ""הרחבת תכולתו של חופש הביטוי" לא נוגעת בנושאים הללו.