תנועת הצופים ותנועות הנוער בכלל יצקו את הקווים המנחים לפעילותן בשנים אחרות ורחוקות. אלו היו שנים בהן עמדו בפני עמנו משימות שביצוען חייב 'יחד' מאוד הדוק. התיישבות, קליטת עליה ובטחון היו בראש מעיני העם ועומס המטלות היה כזה שאילץ את הנוער לעשות ולבנות במו ידיו ואף תוך סיכון וכפועל יוצא מכך - אף ליטול חלק בקבלת ההחלטות.

עם קום המדינה תוכנן מבנה הנח"ל כך שיאפשר להגשים את מטרות ההתישבות והבטחון מבלי לפרק את מסגרות הנוער. צה"ל היה מיליציוני יותר מאשר כיום ויחידות השדה שלו לא היו טובות או מאתגרות יותר מאשר יחידות הנח"ל.

התיישבות ובטחון היו ותהיינה תמיד סוגיות פוליטיות אשר יצרו את ההבדלים המוצהרים בין תנועות הנוער. למרות שבקצהו של נתיב ההגשמה של הצופים עמדה תמיד ההתישבות הסוציאליסטית, הרי שתנועת הצופים בחרה לחמוק במידת האפשר מויכוחים אלו ולהוותר במוצהר א-פוליטית.

יתכן והחמצנו בשנות השישים את האפשרות למספר פעולות מעוררות במיוחד אודות שמש העמים ולחילופין פרישת רפ"י ממחנה הפועלים. מנגד - משהגיעו שנות השבעים והציניות פשטה במפלגות - חסכנו מעצמנו את הפיכת החניכים למריונטות של פעילים פוליטיים מדרג שלישי אשר שיגרו ילדים באלפיהם להפגנות סוערות בטרם הצליחו לגבש לעצמן דעה שונה מזו של המדריך הכריזמטי והחבורה הלוחצת.

התייצבות פוליטית המונית וטחינת מסרים שהוכתבו ע"י חברי מפלגות ציניקנים - אינה מהווה 'אידאולוגיה' בשנות האלפיים כשם שאספקת עובדי חינם לקיבוצים מבוססים לא הייתה באמת אידאולוגיה בשנות השמונים והתשעים. אני מניח כי בשנות השישים היה המצב שונה אך מנקודת מבטי [כמי שתנועת נוער הייתה מילה נרדפת בחייו לילדות ונעורים], למרות הנפקת עשרות גרעינים בכל מחזור גיוס - 'לא סיפק הנח"ל את הסחורה' האידאולוגית, גם אם נגדיר 'התישבות' כאידאולוגיה צרופה.

אלפי בני נוער מהמעולים שבהם - הוטו בשם אידאולגיית ההתיישבות ממסלול התרומה הצבאי או החברתי ותחת להגיע לקורס הקצינים או לעיירת הפיתוח נותבו לתורנות החליבה. רובם נטשו בהמשך את הרפת רק מעט מאוחר יותר, משהבינו רגע לפני ההפרטה - כי אין שוויון, אחווה או שליחות עמוקה במגורים בקיבוץ יותר מאשר בעיר הסמוכה.

בנעורי - הדרכתי והודרכתי אודות מידות הצופה. אי אפשר היה אחרת. מלאכתו של מדריך נוער היום קשה בהרבה. הוא אינו נהנה מהרוח הגבית של העדר הנוהר לשבטים, לקינים ולסניפים. לעיתים צריך מדריך להשקיע עבודה של חודשים אחדים רק בהצבת גבולות לחניכיו אשר מעולם לא הוצבו בפניהם בחברת השפע בביה"ס או אף בבית. האם זו משימה קלה או פחותה בחשיבותה?
באם יצליח מדריך שכזה לטפטף לחניכיו רק חלק ממידות הצופה וחלקי ההבטחה - דיינו. אם ננסה לאלץ אותו לנהל דיונים נוקבים ומשפטי חברים - ניוותר בלי מדריך ובלי חניכים.
יש הרבה מה לעשות גם בערים המבוססות אף ללא מטרות מופלאות ומנקודת ראותי מנסה תנועת הצופים לעשות זאת לא פחות מן התנועות האחרות.
ציות אוטומטי לדמות כריזמטית והתיישבות מוגבלת במספר מצומצם של קיבוצים דלי אוכלוסיה [המוקפים מיצפים אליהם משתוקקים בין כה וכה יהודים לבוא וליצור] - אינה בגדר 'אידאולוגיה'. בכל אופן, לא יותר מטפטוף ערכי רעות לילדי שמנת שלא חלמו על לחלוק סוודר איש עם רעהו.
גם אם אין עוד שטף של גרעיני נח"ל - הרי שלצד בני המשקים ועיירות הפתוח נוכל למצוא את בוגרי כלל תנועות הנוער ואין הם 'מגשימים' פחות מן הדורות הקודמים.

לענין הובלת בני נוער ע"י מבוגרים: שלד ההדרכה בצופים מורכב מחניכים או מבוגרים צעירים. כ'צופה' בעבר וכאב לצופים כיום - אני סבור כי ילדים לבד - אינם יכולים להוביל. הם לכל היותר עלולים לשקוע באשליה של מובילים ולמעשה להיות מובלים בידי מבוגרים ציניקנים. המצב הנוכחי בו נוער מדריך, בוגר צעיר מרכז והורים מבוגרים מפקחים מרחוק - הוא האידאלי בעיני.