המקרה של יהודה אופנר (פרטים כאן) חושף את הקושי של הגבולות הדקים בין מוסר, צדק ודין.

אופנר לימד אמנויות לחימה. הוא גם יצר קבוצה חברתית, והפגיש אותה באירועים כמו מסיבות, מפגשים ונסיעות לחו"ל. הוא גם הציע הדרכה לחיים, הן במסגרת הרצאותיו בכיתות הן במפגשים אישיים עם התלמידים. במקרים רבים הוא היה נדיב מאוד, ועל ידי כך טושטשו גבולות יחסיו עם תלמידיו בין עסקאות הוראה, הדרכה, ייעוץ וטיפול תמורת תשלום ובין יחסים אישיים יותר של חברות ותמיכה אישית. לאורך תקופה ארוכה הוא קיים יחסי מין עם כמה מתלמידותיו. בשלב מסוים הן התקוממו ותבעו אותו לדין. פרטי סוף הסיפור בינתיים מובאים בלינק שלעיל.

השאלות שעלו בהקשר המקרה של אופנר אופייניות לסוג מסוים של מקרים החוזרים ונשנים בחברתנו: מטפלים - במיוחד פסיכולוגים - העוברים עם המטופלות מהספה למיטה, או אנשי דת (דוגמת הרב גפני) שאינם מוותרים על המחשת שיעור פרי עץ הדעת.
גם בשיח הציבורי וגם בדיון המשפטי חוזרת ועולה הטענה שהאחריות שכל עוד הנשים בגירות (כלומר לא קטינות) וכל עוד הנתבע לא הפעיל כוח פיזי, אזיי האחריות על המעשה מוטלת שווה בשווה על הגבר ועל האישה.
לעניין זה יש לומר:
א. הבעיה מתעוררת בכל תחום שבו הגבר נמצא בעמדת כוח רוחנית (יחסי מטפל מטופלת) או מתוך הגדרת תפקידים בחברה (יחסי מרות): מטפל, מפקד, בעל משרה בכירה, מורה, מדריך רוחני, רב.
ב. בכל תחום יש כללי אתיקה פנימיים ובממד אחר, הכללים של כל תחום מוגדרים גם ביחס לחוק המדינה.
ג. כשמדובר במטפלים ובמדריכים רוחניים יש משום הסכם, כתוב או לא כתוב, בין המדריך והמודרכת, על כך שהיא מבקשת שהוא יהיה מורה הדרך שלה במקטע מסוים בחייה, בדרך כלל בהקשר של קשיים אישיים שלה, כשהיא מוצאת שהיא איבדה את הניווט האישי שלה בעצמה.
ד. מתוך כך נובע שהמודרכת נותנת בידי המדריך אמון מלא, מוותרת במידה גדולה פחות או יותר על שליטתה בניווט חייה ומפקידה אותה בידיו, על בסיס ההבטחה שלו וההנחה שלה שהוא ינחה אותה לטובתה ולפי האינטרסים שלה.
ה. בתנאים האלה מתבקש שהמדריך יקפיד הקפדה יתרה לא לנצל את הסיטואציה כדי להפיק תועלות לעצמו. התמורה היחידה המשתמעת מההסכם ביניהם היא התמורה הכספית, וכמובן, הסיפוק הרוחני שלו על כך שהוא עוסק בתחום של עזרה לזולת.
ו. במיוחד נכון העניין בתחום המיני.
ו. 1. קשיים או תהיות אישיות בתחום הזה דומיננטיים מאוד בין מגוון הבעיות שבגללן המודרכות מגיעות להדרכה ובגללן הן מוכנות להסכים הסכם כמתואר בסעיף ד.
ו. 2. בתהליכי ההדרכה או הטיפול נסיבות המפגש בין המטפל למטופל/ת או המדריך למודרך/ת מטבעו הן כרוכים באינטימיות, מפגש לבד בקרבה פיזית במצב רגשי פתוח ובהסרת הגנות המודרכת, שהם תנאי מתקבל על הדעת ובעצם הכרחי להצלחת התהליך.
ו. 3. העירור המיני מפעיל מנגנוני התנהגות רגעיים רבי עוצמה שעלולים בקלות להשתלט באופן זמני על הבחירות היסודיות של האדם. כל בר דעת יודע שה"מעידה" היא אחת החוויות השכיחות והקשות בחיינו, ושמסלול חיינו המוסרי, המשפחתי והחברתי נמצא תמידית בסיכון של יירוט רגעי בגלל השתלטות המניע המיני. לכן המדריך המצליח לעורר את המניע הזה בעצם מתגנב בסתר לחדר הפיקוד של המודרכת ומשתק שם את מערכת הבחירה האישית והשליטה שלה באופן רגעי, כדי שבמצב זה הוא יוכל להפיק את הנאותיו האגואיסטיות מהמצב.
ו. 4. גודל הפגיעה במטופלת קריטי. פגיעה בתחום המיני היא פגיעה בשורש הנפש, היא זיכרון שנשאר בגוף ובנפש לתמיד, צורב, חודר למעמקי התת-מודע, קשור לגרעין הפנימי של הדימוי העצמי, של הכבוד, של השליטה העצמית, של היכולת לבחירה אישית, של תחושת הערך העצמי. עדיף שהמדריך יגנוב את ארנקה של המודרכת (ואם הוא זקוק, וישתמש בכספה ללכת לזונה) מאשר שיגנוב את זכותה על גופה-נפשה בצורה כזאת.

ז. מכל זאת עולה שהשאלה היא בעיקרה שאלת מוסרית. דא עקא שבחברתנו אין בתי דין לענייני מוסר, ואפילו בית הדין לצדק הוא מקרה מיוחד של תסכול אחרי סופו של תהליך שבו בתי הדין הרגילים עשו דין אך הנפגעים מרגישים שהדין לא מיצה את הצדק. מכיוון שאין בתי דין למוסר, הולכים לבית משפט רגיל. כאן עולים שני קשיים גדולים:
ז1. בית משפט אינו יכול לפסוק ביחס לפגיעה המוסרית והרגשית, אלא רק ביחס לפגיעה בחוק. כאמור, באזורי התחום האפור, אהפגיעה האישית עמוקה הרבה יותר ממה שהחוק מסוגל להגדיר. ובדרך כלל גם בתחום השחור לבן, ניצול מיני של קטינים, אונס, מעשים מגונים והטרדה מינית, רווחת התחושה שהדין אינו ממצה את מידת הפגיעה המוסרית.
ז3. התהליך המשפטי מחייב את המתלוננת לעבור תהליך של חשיפה פומבית של פרטי הפגיעה כשהיא עושה זאת מול מערכת שמבחינתה היא מערכת המציצה בסיפור הפגיעה שלה וחושפת אותו כמו בסרט פורנוגרפי: חוקרי המשטרה, הסנגור של הנתבע (שיעשה ככל יכולתו להגביר את האפקט הזה), ואפילו, עם כל הכבוד, חבר השופטים, שבסופו של דבר יושבים וכותבים בכובד ראש טקסטים פורנוגרפיים בתיאור המקרה להצדקת פסיקת הדין.
ז5. חלקים גדולים בחברה להוטים להטיל את האחריות על המתלוננות, וכך יש בצד תהליך ההתקוממות והתקדמות המשפט גם חגיגה צדדית של קריאות משפילות ומבזות על האישה המפתה, המנצלת לרעה את זכותה לתבוע את תביעת ההטדה המינית בשם כל מיני אינטרסים זרים.
ז4. התהליכים הללו אורכים שנים, ובשנים האלה משתבשים לחלוטין חייהן של הנפגעות-המתלוננות.

לאור כל זאת יש להבין את משמעות רוב פסקי הדין במקרים האלה כמשמעות של פשרת הדין ולא של מיצוי הצדק והמוסר. רק עד שם הצליחו הנפגעת ונציגיה לנסח את אירוע פגיעתה במונחים משפטיים, עד כאן הצליח הנתבע ונציגיו להתיש ולהחליש את הנפגעת בדרך לפסיקת הדין, ועל ידי כך להוסיף חטא על פשע ולפגוע בה פגיעה נוספת.