כתבו פה כמה דברים שמפריעים לי ולכן אגיב:

מצטער שאני נכנס לפסיכולוגיה, פילוסופיה ומה שביניהם, אבל מהם החיים?
איזו משמעות יש להם? מהי מהות הקיום?

אין דבר כזה. אנחנו אורח זמני פה, לא שונה בהרבה משארי בשרנו. פה יום אחד, נעלם ביום שאח"כ.
"הגשמה עצמית", "אמונה" וכן הלאה הם בעיקרם פיקציה שנועדה כדי להניע אנשים לפעולה, לשאוף להתקדם בחיים.
לטעון שהתאבדות היא לא דרך התמודדות זו טענה סבירה, אבל לא לגמרי נכונה. זה עניין של תפישה. אם מישהו
חושב (או אולי "מאמין" זו המילה הנכונה) מטרת הקיום היא לבצע את פקודות השם, או לגרום נחת להורים, לזולת,
לחברים, או לבטא את עצמו, להשאיר חותם, לעשות את הטוב בעיניי כל אחד וכן הלאה, הרי שזו בריחה. מאידך,
עבור מי שחושב שאין מהות ומשמעות לקיום, והעובדה שהוא קיים לא בהכרח אומרת שזה מצב קבוע, או כזה
שהשאיפה היא להשאירו קבוע, מישהו שמבין שהאקראיות היא לא מילה גסה, יכול להניח (די בהגיון, לדעתי)
שהיכולת לעזוב מתי שבא לו, ברגע שהוא מרגיש שהוא מיצה את חוסר המשמעות הזו, נותנת לו הרבה כח.

כמו שכתבו פה, "אל תשפוט אדם עד שהיית במקומו", וזה כולל גם הפרעות נפשיות, או שאר הגורמים
שמאפשרים לאנשים מסויימים לקחת את חייהם בידם. דרוש הרבה כדי להיות מסוגל לבצע את זה, כולל
לעיתים תפישה שונה מהנורמה, כזו שמכונה הפרעה.
יש אנשים שמרגישים שהם לא יכולים לשאת עוד את המתרחש להם וסביבם, וזה כולל הרבה דברים כמו
הנעשה בבית, זיהום הסביבה, בעיות בריאותיות וכן הלאה.
אני לא יכול לבוא בטענות לחולים סופניים על שהם מבקשים לנתקם ממכונות ההחיאה, או כאלו שמבקשים
לא לסבול. אני לא יכול לבוא בטענות באשר להמתות חסד מסויימות, כי לפעמים "טוב לי מותי מחיי".
קשה לדעת מה עובר על אנשים שהתאבדו או ניסו, (ואת אלו שהצליחו אי אפשר לשאול).
גם אם מישהו ניסה בעבר להתאבד ונכשל, עצם העובדה שבדיעבד הוא יכול לטעון "מזל שלא הצלחתי" אינה
בהכרח אומרת שהוא "טעה" או "צדק", אלא שהתפישה שלו השתנתה. זה לא הופך אותו ל"בורח", או
מתחמק, אלא עושה ממנו חריג, וגם זה ביחס לנורמה.

אז מצד אחד, אני טוען שאי אפשר לשפוט אנשים שבחרו לעשות זאת בעקבות בעיות מסויימות, תהיינה
אשר תהיינה. מצד שני, אני אומר שבכלל היכולת הזו לקחת את החיים של עצמך נותנת המון כח, והיא מאפשרת
למישהו לקחת אחריות (ויש שיטענו "להתנער מאחריות") על חייו, וממש לבחור כמה זמן הוא רוצה לחיות כאן
ומתי להסתלק.

בקיצור, ועם כל החפירה, אני חושב שזה נושא מאד מורכב, ולרובנו הגדול אין כלים לדון בו, מעבר להבעת דיעה.
אנחנו יכולים לעזור לאנשים בהתאם לנורמות שהחברה קבעה,אפשר לייעץ, להפנות לפסיכולוגיה ולפסיכיאטריה
המודרניות, לתמוך וכו', אבל זה לפי תפישה מסויימת שלנו. קשה להגדיר אותה כנכונה או שגויה, אלא
בהתאם לסולם ערכים וחוקים שאנחנו (החברה המודרנית) קבענו.

אני מניח שאפשר למצוא סימוכין לדברים האלו בהרבה מקורות.
(מחבלים מתאבדים, שנטען ששטפו את מוחם, לא נכנס לדיון הזה.
פגיעה בכבוד העצמי - חרקירי.
המתות חסד, או בקשה של אדם לנתקו ממכונות ההחיאה.
אנשים שנלקחו בשבי ומתאבדים כדי לא לגלות סודות.
וכן הלאה)

מורכב וכבד...