הצבא הזה הונהג ע"י קצינים לאומנים שטפטפו רגשות אנטי-בריטיים לקצינים הערביים בלגיון. גלאב
מאוד לא רצה בפעולה קרובה מדי איתם, מחשש שהנזק יעלה על התועלת (בדיעבד הצבא העראקי
היה זה שהרג את ההאשמים בעראק, והפך אותה לרפובליקה, ב1958 - רוב המהפכנים הללו היו
בכוח המשלוח לא"י ב1948...).
הצבא הזה עשה ניסיון תקיפה אחד בצפון השומרון, נבלם, והעדיף להשאר בעמדת מגננה. אפשר
לטעון שזה בגלל שההאשמים (גם עראק הייתה האשמית) היו מחוייבים להסדר ירדני-ישראלי לא
כתוב, ואפשר להניח שעראק לא רצתה לקחת סיכונים מיותר כשראו מה קורה לשאר חילות המשלוח.
לעראק היה את הבעיות הלוגיסטיות הקשות ביותר (באופן טבעי), והמשמעות של מכה קשה הייתה
חמורה גדולה בהרבה מבחינתם, בהשוואה ללגיון או למצרים.
האוכלוסיה המקומית והפליטים נתנו את הפייט שיכלו במלחמת האזרחים, עד מאי 1948. הם היו
מאומנים בצורה גרועה, ותועלתם הייתה אפסית. המקומיים המיומנים היחידים שנותרו, היו פלסטינים
יוצאי חיל הספר, שרובם אכן גוייסו לכוחות ערביים שונים (הם היו הבסיס לגדוד חדש של הלגיון,
וגדוד אג'נאדין של צבא ההצלה של קאוקג'י, שלחם ביפו הנצורה, עד לנפילתה ב13.5, היה מורכב
מהם), אבל מדובר היה בסה"כ בכמה מאות לוחמים.

בעקרון, חימוש קל היה חסר משמעות, והארטילריה והתחמושת למק"כים הירדניים, הפכו את
המשך הלחימה הירדנית לחסר סיכוי. גלאב טען זאת כל הזמן - אבל הלאומנים הערביים טענו
שהוא פעל לפי הוראות בריטיות, שדרשו ממנו לא להתקדם לתוך ישראל (ובמיוחד הוא הותקף על
רקע כיבוש לו ורמלה, והטרנספר הכפוי שביצע הפלמ"ח אחרי כיבוש זה. הלאומנים טענו שהיה עליו
להציל את התושבים - והסבריו בדבר חולשת כוחותיו, נידחו בבוז).