אני רוצה לשתף אתכם בראיון לא קל שעשיתי עם עצמי לא מזמן, על תחילת תקופת השרות שלי ועד בערך אמצע השרות ממש לפני שעברתי לשרת במקום קצת יותר טוב. אז הנה זה בא:

ש: ספר לי מה זה בשבילך צבא, ואיך הייתה תקופת ההסתגלות שלך?
ת: הרגשת פעם את הרגשת הכאב, הצריבה בלב? כשהמקום היחיד שחשבת שאתה שייך אליו, יכול לתרום בו, לעשות את השינויי שלך, אפילו עם הוא קטן, שולי, אבל הוא שלך! בוגד בך, זורק אותך לעזאזל, פולט החוצה בלי לחשוב פעמיים בגלל תאוריה מטורפת על פגם גנטי תורשתי, הרגשת פעם? - אני הרגשתי. לא, זה בכלל לא נעים.
התאוריה המטורפת הופרחה ואני כבר הייתי רחוק מאוד מאותו מקום, מה"בית" שבו אבא ואלוהים כבר לא רצו בי. פגוע, מתוסכל, כועס ועקשן לחזור, עיוור מרעל, מאמין אמיתי במערכת, חדור מוטיבציה ובעיקר צעיר טיפש הייתי. זמן מה אחרי הפרחת התאוריה המטורפת חזרתי ל"בית”, למקום שאליו חשבתי שאני שייך. ככה זה כשאתה מתעקש על האי-הגיוני במערכת, אתה תקבל אותו גם אם זה להשאר שנה ב"בית" בלי לחזור לבית האמיתי שלך, לבית הורייך אפילו שאחד ההורים הוא מצאצאי משפחת רוטשילד וטוב לך בבית הורייך. יסכימו לך בברכה ואפילו יפנקו אותך בריתוק לקראת סוף אותה שנה סגורה ב”בית”. למה? ככה.

ש: איך היה אחרי שחזרת למקום שהתחלת בו את השרות שלך?
ת: ב"בית" כבר לא היה אותו דבר. נכון, השמש זרחה והדשא היה ירוק, בטח ירוק – פרי טיפוח חברי ושלי. החברים-מכרים חייכו, אמרו שלום, חיבקו ובעיקר העבירו צחוקים עלי. שחזרתי לרוע, לאחת מחלקות השטן על פני האדמה. אבא ואלוהים הכחישו כל קשר לזריקתי לכלבים. ואני? אני המשכתי בשלי. עיוור מרעל, מאמין אמיתי במערכת, חדור מוטיבציה ובעיקר צעיר טיפש הייתי. מאותה סיבה גם לא עברתי הסמכה שרציתי, הוסמכתי לזבל אבל עדיין האמנתי בצורכי המערכת, נחמן מאומן אמיתי. לא פוחד מאיפה יהיה ה"בית" הבא שלי, אפילו רוצה שיהיה כמה שיותר רחוק מבית הוריי. בכל זאת המערכת צריכה אותי איפה שאין, איפה שכולם פוחדים, מאיפה שכולם בורחים, לאיפה ששולחים את כל המעונשים – כך הגעתי לשטחים.

ש: כל זה לא שבר אותך?
ת: להשבר לא בא בחשבון, מי אני בכלל שישבר? קורת גג מעל ראשי, מיטה למנוחתי, אוכל לפי, מים חמים להגיינה עצמית וכל מה שאני צריך לעשות זה – להגן על ה"בית" ממגדל 4 כל שבוע, כל השבוע או פעם בשבוע עד סוף השבוע צריך שמרטף על מלוכלך בבית חולים. פעם זה ילד מלוכלך, פעם זה שוטר פליסטינאי מלוכלך, או אחד מזיקני השבט אבל גם כן מלוכלך, וכך הרוטינה הזו חוזרת על עצמה. הגנה על הבית, שמרטפות מלוכלכים, שמרטפות מלוכלכים, הגנה על הבית. לפעמים זה הפוך אבל לי כבר לא היה אכפת.

ש: למה לא היה לך אכפת יותר, כי התחלת להשבר?
ת: אני מתחיל לפתח אנטיות לכל ההבטחות של אלוהים לגבי לראות את בית הוריי, להסתגר בפניי כל אוכלי החינם ומלקקי הקצפת, להעמיד פנים שהכל טוב, הם לא יקבלו את התענוג לראות אותי נשבר סופית! מתחיל לחפש דרכים לצאת מהמקום שכל כך רציתי להגיע עליו, להשתייך, לשנות בו, אבל המערכת בלע גם אותי בלי מלח כמו את כולם. התמימות הפשירה, אני לא עוד אותו צעיר טיפש ו"הבית" הוא לא באמת משהו אמיתי אלא עוד זיוף זול לחוויה רגשית האמורה לבגר, ולפתח אבל בסופו של דבר היא רק עשתה לי רע וגרמה לאפטיות, אנטיות ושנאה למערכת, כל כך הרבה שנאה! הנחמן המאמין שבי התחיל לגמגם והפוגג בין כל השקרי האלוהים, הרעל יצא, המוטיבציה נקברה בייאוש, והצעיר הטיפש שבי נעלם.

ש: מה הרגשת אחרי השברון?
ת: אין לי כוח לזה יותר, אני רוצה להשבר, לצעוק על כולם ולעוף כמה שיותר רחוק ממה שנקרא "צבא הגנה לישראל". באמת נמאס, כבר שנה מעמיד פנים ומשחק בחיילים. אני מתוסכל-שבו"ז-שבור מהתפקיד שלי, מהמקום שאני משרת בו, ומהיציאות לבית הוריי שהן בכלל יציאות של קרבי! אז למה אני יוצא אותן בשבילו?!

ש: מה הפחד הכי גדול שלך?
ת: 24 שעות ביממה, שבע ימים בשבוע, 365 ימים בשנה, 3 שנים. זהו טווח הזמן שאני צריך להיות בו תחת שליטה עצמית מלאה, 24 שעות ביממה ולא משנה מה. בנתיים אני מחזיק את עצמי, אבל אני מפחד מהרגע שאשחרר מעצורים...


“בית": בסיס. אלוהים: קצין. אבא: מפקד. מלוכלך: מחבל. חלקת השטן: בה"ד 13.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.idansmith.com/images/button.png]
- לא בגלל שאתם צריכים, בגלל שאתם רוצים!