עם גולני על גבול ארץ החיזבאללה\ מאת עירית רוזנבלום

בסרטו "כומתה חומה", שישודר הערב בטלוויזיה, מתלווה חיים יבין ליחידה של גולני בלבנון. "גולני היא יחידת שדה בקו הראשון, והיא משקפת את המשבר המתמשך בין המשפחות לבין הבנים שמשרתים בצה"ל", הוא אומר

"לא חשוב, שנמות, אבל רק שתהיה לנו היתקלות", אומרים חיילי גולני החוזרים בלילה אל מוצב עיישיה, על גבול ארץ החיזבאללה בדרום לבנון, בסרט "כומתה חומה" שכתב וביים חיים יבין. הסרט נחלק לשניים: בחלק הראשון, שישודר הערב, מתלווה צוות של הטלוויזיה הישראלית אל חיילי היחידה הרובאית, ובסרט השני, שישודר מחר בערב, משוחח יבין עם הוריהם המודאגים. עוד בסרט צילומים, המתפרסמים לראשונה, של הקרב בין יחידת גולני לבין החיזבאללה שנערך במארג' עיון בדצמבר האחרון, ובו נפל סגן אריאל עובדיה מירושלים. ביקור הצוות בבסיס הטירונים של גולני מגלה שלא הרבה השתנה בהכשרתם של חיילים חדשים: הטרטורים, "כן המפקד", מקצת הדברים שנציב קבילות החיילים העיר עליהם בדו"ח האחרון. אחת האמהות מספרת בחרדה שבנה מעביר מסרים באמצעות שירים וגם רושם ביומנו שהוא מתכוון להתאבד. מובאות גם קובלנות קשות של המפקדים הבכירים בגולני בעניין מעורבות ההורים שמפריעה לעבודתם, וכדוגמה מביאים מקרה שבו ניסו הורים להכתיב את אורך המסע הרגלי של חיילי גולני. במרכז הסרט ניצבת דמותו של מפקד בכיר בגולני, סגן אלוף יריב קריגר. קריגר - מבוגר מעט מחייליו - נפצע קשה במלחמת לבנון, עזב את צה"ל אבל חזר לגולני אחרי שבע שנים באזרחות. הסרט מלווה את קריגר בלבנון, אצל הפצועים, אצל המשפחות השכולות ובביתו. עוד מובא בסרט עימות בין אחד מגיבורי היחידה הרובאית, סמל ראשון ירון ועקנין, לבין אביו, ששכל את אחיו במלחמת יום הכיפורים. האב עומד ומתייפח מול הרצון הבלתי מתפשר של הבן לשרת בשורה הקדמית של חיילי גולני. חלקו השני של הסרט מתמקד ב"אני מאשים" נוקב של שתיים ממשפחות גולני, האמהות השכולות שושנה חודדה ויפה הופמן, שבניהן ערן ואביקם נהרגו בתאונת ההתחשמלות בלבנון. הן מאשימות את המערכת כולה - מן המג"ד ועד שר הביטחון - בהזנחה. יפה הופמן יוצאת למאבק בשם הורים להרוגי תאונות, שעניינו הדרישה להוציא את האחריות לחקירה מידי צה"ל. מאבקה טרם נשא פרי. יבין, הממשיך בעשיית סרטים בצד עיסוקו בחדשות, אומר שבחר לעשות סרט דווקא על גולני כי היא יחידת שדה בקו הראשון, "היא משקפת את המשבר המתמשך בין המשפחות לבין הבנים שמשרתים בצה"ל, וזה גם משתלב עם הסטטיסטיקות האחרונות של ירידה במוטיווציה ובמספר ההולכים ליחידות נבחרות". ביחידה הזאת אמנם אין לזה ביטוי, אך יש ביטוי לתחושותיהם של ההורים למידה שבה הם סומכים על צה"ל. "בגלל ההתאבדויות, התאונות והתחושה שקורים דברים בצה"ל ולא תמיד יש כתובת - ההורים מאשימים את צה"ל בטיוח". לדברי יבין, מקור המשבר גם בעובדה שצה"ל מתוקשר היום הרבה יותר מבעבר, ובכך שבשונה מהורי הדור הקודם, ההורים של היום היו חיילים בעצמם, והם מכירים היטב את המערכת. את הסרטים ערכה שרה סלומון, צילם עדי ששון והפיקה עדה קרן.
("הארץ", 23.04.1995)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)