סיפורו של זאב רוזנטל - מועדון דאייה מגידו

לאחר שני כשילונות במבחנים לטיסת סולו שלי, במבחן השלישי הצלחתי.
המדריך החליט : אני כשיר לטיסת סולו.

ההתרגשות הייתה גדולה, אני מתיישב בדאון, מתחיל בד"ח (בדיקות חיוניות), מדבר לעצמי בעצם .
משקל ואיזון : בדוק.
מקזז: מצב המראה.
הגאים: חופשיים.
מעצורי אוויר: נעולים.
חופה: נעולה.
כבל גרירה: <כאן אני מסמן לעוזר והוא מחבר את הכבל> כבל מחובר.
רוח: רוח מסלול עם רכיב צפוני צולב מימין.
<בשלב זה שואלים את המדריך: אתה מוכן? > שאלתי "אני מוכן": כן <עניתי לעצמי>

אני מודיע לטנדר הגורר שאני מוכן , ההמראה מתחילה.

הטנדר במהירות 60-65 קמ"ש ואני מחובר אליו עם כבל מטפס לאוויר כמו טיירה.
ניתקתי את הכבל כשנגמר לטנדר הגורר המסלול, גובה 1000 (300 מטר בערך) רגל מעל פני השטח.

אחרי ההתנתקות אני <ממשיך לדבר לעצמי> מקזז לטיסה ישרה, בודק את השמיים סביבי לפני פניה, פונה שמאלה לכיוון "צלע עם הרוח".
אין שום טרמיקה, ולו הקלושה ביותר, הגובה שלי מתבזבז במהירות, אני מקזז למהירות נחיתה, מודיע בקשר, והולך לנחיתה.

לפני יש מטוס שגם הולך לנחות, אני נותן לו לעבור אותי, ליתר ביטחון אני ממשיך עוד טיפה להתרחק ממנו <מה שהתברר כטעות כי הייתי מספיק רחוק ממנו גם ככה ואני מאבד גובה>, בגלל שהתרחקתי מהמסלול ,כשאני חוזר אני כבר דיי חסר גובה.
נכנס לפיינל (צלע סופית, הגישה האחרונה לנחיתה) יש לי רק הזדמנות אחת לעשות את זה כמו שצריך.
פותח מעצורי אוויר, שומר מהירות גישה 62 קשר, המסלול מתקרב אלי, שניה לפני הנגיעה אני שובר גלישה, מציף (הצפה זה כשהדאון טס בגובה של חצי מטר מהריצפה) ונוגע נגיעה רכה, רץ עוד טיפה ריצת נחיתה פותח מעצור גלגל , הדאון עוצר. ש-ק-ט <הפסקתי לדבר אל עצמי>.

האדרנלין משתולל בדם , יש!!! עשיתי את זה.

זמן טיסה : חמש דקות, אבל איזה חמש !!

אני יוצא מהדאון, המדריך הראשי בא עם דלי מים ,ספלאש אני חוטף זרם < מקווה שהמים היו נקיים>

חניך אחר שהיה שם שואל אותי , איך היה? "אני שמח שאני בחיים" עניתי לו.
זה היה בהומור ציני, אבל הוא לקח את זה ברצינות.

זהו שיניתי סטטוס, מחניך הפכתי לסוליסט , השיא נשבר.