לפני שבכלל התחיל הוויכוח שלי ושל החברים שלי מה כדאי לי יותר קרבי או לא (מכיוון שאני בן יחיד, כדי להגיע לקרבי, המאמץ שלי אמור להיות כפול ומכופל, בשכנועים של אמא וכו')

הם אמרו לי כולם דבר אחד :

זה לא משנה אם זה קרבי או סיירת או להיות ג'ובניק-על, הכי חשוב האנשים.

אם אתה מגיע למקום שהאנשים בו חרא, אין גיבוש(ז"א לא מגובשים), אין אמינות בין החיילים, אין יושר, אין לך מה לעשות שם.

בין אם זה מישהו שנרדם בשמירה, ולא מודה, ובין אם זה בנסיונות להכשיל אחד את השני או להיפך לעודד ולעזור.

כי אדם שתמיד ירוץ ראשון לאנשהו בלי לחפש את החברים שלו ולעזור לאחרונים, כדי להגיע ראשון, יעשה אותו דבר גם ברגע האמת, כשהעזרה שלו תהיה זקוקה בצורה נואשת ודחופה.


ובמקרה של אמון וחברות בסיירות, זה לא הכי נכון;
יש לי חבר בסיירת מובחרת, והוא סיפר, שפעם אחת, עוד בטירונות, בלי שכולם אפילו יכירו אחד את השני, מישהו נתפס מדבר בפלאפון , בזמן שהוא ממש מממממשששששש לא אמור היה לדבר.

ומה שקרה, זה שהוא היה אמור לעוף מהסיירת מיד, אבל כל המחלקה לקחה על עצמה אחריות, וכולם התנדבו להשאר 2 שבתות, רק כדי שישאירו אותו שם.

אז לדעתי זה מספיק חברות ונתינה אחד לשני, גם בסיירת.

ושוב פעם, זה הכל תלוי באנשים.

אם זה ערסים ומוזרים בחי"ר יעודי, אז בגדוד אחר זה יהיה רק מתנחלים אשכנזים.

הצבא לא ממיין את החיילים לפי ערס/רוסי/מתנחל.

במיוחד שלא באופי של האנשים, בכל מקום יש אנשים שונים, ואם אתה מסתדר עם מישהו אז תגיד שהכל סבבה, ומישהו אחר לא מסתדר יגיד שחרא לו.
וזהו.