המצרים אמנם הפסידו בכבוד בקרב קדש, סביב 1290, אך שני הצדדים הבינו שיש לסיים את המאבק ולקבוע גבול הגיוני בין הממלכות (החיתים הבינו שיש להם סכנה גדולה יותר ממזרח, אשור, ולכן העדיפו לסגור את החזית עם מצרים). סביב 1260 נחתם חוזה שלום שהחזיק מעמד (כולל מסחר ותכתובת בין המלכים והמלכות) עד לסוף קיומה של ממלכת חתי (ככל הנראה, קצת לאחר 1200).

לגבי תשובתך, אינני בטוח. בין הנוודים לישובי הקבע התקיימו ללא כל ספק יחסים, ולא רק יחסי עויינות. סה"כ הם היו צריכים שוק כלשהו למכור את תוצרתם ולקנות תוצרת חקלאית. אם תשאל את הבדואים היום, הם אולי אינם מכירים בשלטון ישראל\מצרים, אך הם יודעים בדיוק היכן עובר הגבול (ודי לחכימא...). לדעתי (על סמך מחקרים קודמים כמובן) התשובה לכך פשוטה יותר. בזמן שנכתבו הסיפורים על האבות ויציאת מצרים, הכותבים לא העלו על דעתם ששלטון מצרי התקיים בעבר בארץ; אם תיקח היום ילד ממוצע בכיתה יב', אחד שעבר את כל השלבים במערכת החינוך המפוארת שלנו, הוא גם לא יעלה על דעתו שהטורקים שלטו בארץ. כך גם לגבי אי הופעתה של אשור בתיאור תקופת בית עמרי. כאשר הועלו הסיפורים מממלכת ישראל על הכתב (סוף ממלכת יהודה ואף מאוחר יותר לתוך התקופה הפרסית), לא ידעו הכותבים עד כמה היתה אשור מעורבת בעניינים בתקופה קדומה יותר. סה"כ, עד לאחר חורבן ממלכת ישראל, יהודה נזנחה; היא התקיימה במעין בועה וכל האירועים חלפו מסביבה (ממלכה חלשה שהאימפריות לא ממש התעניינו בה, זאת בניגוד לממלכת ישראל העשירה).