"לצד החיילים שלי אני מרגיש חי"\ מאת מיכל יעקב יצחקי

http://www.israelhayom.co.il/article/81943

שריף עראידה אומר שזה לא לעניין שהמפקד יעמוד ויתבטל רק בגלל שצרור של חיזבאללה ריסק לו את הברך · הוא היה יכול לפרוש בכבוד כנכה צה”ל, אבל התעקש לחזור לצבא, לתפקיד קרבי - ואחרי שלוש שנים לבש שוב את המדים.
מדי פעם, במהלך פעילות בשטח, הרגל של סרן שריף עראידה נתקעת. הראש פוקד על הרגל שתזוז, אבל היא מסרבת. עקשנית. ברגעים כאלה הוא נושם עמוק, מרים אנטנה של מכשיר קשר ומכה בחוזקה בברך הסוררת, עד שהעסק משתחרר ואפשר להמשיך לנוע. חייליו של עראידה, קצין אגף המבצעים של גדוד הצנחנים 890, טרודים מסביב במשימות שוטפות, והוא אומר שזה לא לעניין שהמפקד יעמוד ויתבטל רק מכיוון שצרור של חיזבאללה ריסק לו את הרגל ושיתק אותה מהברך ומטה. "פה, לצד החיילים שלי, אני מרגיש חי", הוא מחייך. "זה השיקום שלי". מאז פציעתו הקשה ב־2006, במלחמת לבנון השנייה, עראידה רגיל לקרבות קשים: הוא ניצח את הכאבים החזקים, את קשיי החזרה לתפקוד, את נפתולי הביורוקרטיה הצה"לית, את הספקנות מצד הסביבה הקרובה ואת הרגל הלא ממושמעת, אך הניצחון הכי גדול - הוא חזר לשירות פעיל כקצין קרבי בגדוד שבו שירת לפני הפציעה, נגד כל הסיכויים ולמרות הנכות המגבילה. "אם אני מעקם את הרגל זה לא ממש מפריע לי", הוא יורד בקומה זקופה בגרם המדרגות בבסיס. "ממילא אני לא מרגיש אותה. גיד אכילס שלי לא מתפקד, וזאת הסיבה שהרגל ננעלת. אני לא יכול למתוח אותה בעזרת השרירים אז אני עושה את זה ידנית. לפעמים אני חושב שהיה יותר קל אם היו כורתים לי את הרגל. הייתי מתנהל עם פרוטזה". עיניו השחורות של עראידה אינן מפסיקות לחייך, ומשוות לו מראה של נער שובב. דבר בהתנהלותו לא מסגיר את הכאבים שהוא חווה. במשרד הפשוט והצנוע שלו בבסיס הגדוד בדרום יש רק מגן ומדליה, פרס על זכייה נושנה באליפות צה"ל בכושר קרבי, שמזכירים את חייו הקודמים, כשעוד הסתובב עם רגליים מתפקדות. אחרי פציעתו הקשה שוחרר מהצבא בפרופיל 21 והיה יכול להישאר בבית, ליהנות משלל תנאים והטבות כנכה צה"ל, ובהם רכב צמוד. אבל הוא בחר אחרת, "בלי לחשוב פעמיים". עראידה (30) נולד בכפר הדרוזי מראר, שם הוא חי גם היום עם אמו. ילד שמיני במשפחה של חמישה בנים וחמש בנות. אביו הלך לעולמו לפני ארבע שנים אחרי ניתוח שעבר, "הוא היה דמות דומיננטית מאוד במשפחה, והרבה מאוד ממה שאני היום קשור בו". אהבת הארץ והשמירה עליה היו ערכים שעליהם גדל. "אני מאמין שכל מי שחי במדינת ישראל מחויב לה", הוא אומר בלי שמץ של ציניות. אחיו הגדול, עלי, סיים ב־2003 תפקיד של סמג"ד בבסיס האימונים החטיבתי של הצנחנים. האח השני, אנור, היה קצין במג"ב. אח נוסף, אשרף, שירת בגולני. גם בני המשפחה המורחבת שירתו בצבא, במשטרה או במשמר הגבול. ב־2001, אחרי שסיים תיכון במגמת כימיה־פיזיקה עם בגרות מלאה, התגייס שריף לגדוד 890 של הצנחנים. הוא עבר הכשרה כלוחם והמשיך לקורס מ"כים. מקץ שמונה חודשים יצא לקורס קצינים. בסיום הקורס, באוגוסט 2004, חזר לגדוד כמפקד מחלקת טירונים, ואחר כך כמפקד מחלקת לוחמים בתחום החבלה. לתפקיד הסמג"ד נכנס שבעה חודשים לפני תחילת מלחמת לבנון השנייה.
עם פרוץ הקרבות נשלח עם לוחמיו למרחב הכפר השיעי מארון א־ראס, מדרום־מזרח לעיירה בינת ג'ביל. "עד אז הפעילות שלנו התמקדה ברובה באזור יהודה ושומרון, שם התרגלנו שאנחנו מחפשים מישהו במטרה לעצור אותו. בלבנון התמודדנו פתאום מול אויב שדווקא חיפש אותנו. היינו במצב שבו אנחנו למעשה הנרדפים. הייתי חייב כל הזמן לחשוב איך אני שומר על הלוחמים שלי, ועדיין מצליח לבצע את המשימות". בהתחלה עסקו בטיהור בתים ובהרחקת אנשים מהגבול. אחר כך, כשעברו לבינת ג'ביל, החלה הלחימה הקשה. סמוך למקום שבו הוביל את לוחמיו נהרג רס"ן רועי קליין ז"ל, סגן מפקד גדוד 51 של גולני, שזינק על רימון שהושלך לעבר הכוח שלו. "היו לנו הרבה היתקלויות. היינו צריכים להיות דרוכים כל הזמן, כמעט לא ישנו. בגלל חוסר הזמן לא הספקנו לבצע הכנה מנטלית ראויה. חייל שלי נפצע, אבל למרות הלחץ המשכנו בעבודה. הצלחנו לתפוס לא מעט אמצעי לחימה של המחבלים". לפאתי עייתא א־שעב נכנסו עראידה ופלוגתו עם שחר, בתום צעידה רגלית של שש שעות. המטרה היתה להגיע למרחב המסגד בכפר ולבתים שסביבו. "אני זוכר שמפקד הפלוגה התחיל להיכנס פנימה עם שתי מחלקות, ובזמן שהוא מיקם אותן במבנים, שמעתי בקשר שהוא חטף קליע בצוואר. מייד הבנתי שאני בבעיה: מצד אחד, שתי מחלקות נמצאות בכפר עוין עם מ"פ פצוע, ומצד שני נשארו בחוץ עוד שתי מחלקות, שאם אני עוזב אותן ורץ להחליף את המ"פ, הן יישארו בלי מפקד. די מהר החלטתי לרוץ פנימה ולעזור למ"פ הפצוע. ביקשתי מאחד ממפקדי המחלקות שימגן את הצוות שנשאר, לקחתי איתי ארבעה לוחמים ורצנו פנימה, כשכל הזמן יורים עלינו אש תופת". עראידה הבין שצריך להכניס את הכוחות במהירות למבנים, לפני שאנשי חיזבאללה יגיעו אליהם. הוא ניסה לאתר את מקורות הירי נגד הכוח, אך שני קליעים פגעו בברכו השמאלית וריסקו אותה. למרות הפגיעה המשיך לירות ולדדות על רגל אחת לעבר המבנים. "אין לי מושג מאיפה היה לי קור רוח, אבל באותה שנייה לא הרגשתי כאבים. הרגל התקפלה ולא נשמעה לי. רק כשהסתכלתי, הבנתי שהברך לא במקום". עראידה נכנס לתוך מבנה בכפר, התיישב על ספה והמשיך לחלק הוראות במכשיר הקשר. הדם שטף לו את הרגל, והחובש הקרבי שטיפל בו ביצע לו חסימת עורקים לעצירת הדימום. "פתאום, בזמן שאני יושב, אני שומע בקשר שמיקי - סמ"ר מיכאל לוין ז"ל - נהרג. הוא חטף כדור בראש. זאת היתה הפעם הראשונה שאיבדתי חייל. ידעתי שאני מוכרח לשדר רוגע וקור רוח, לשמור את הכאב והצער לעצמי, אבל הסיטואציה היתה קשה מאוד. זה סוג של שקר פנימי, מצד אחד אתה מרגיש נורא, ומצד שני אתה חייב לשדר מקצועיות, אחרת כולם מתפרקים. עליתי בקשר מול אחד המ"מים שלי ואמרתי לו מה לעשות. הייתי חייב לאפס את כולם". החיילים שלו הצליחו להגיע למבנה, ואז איבד עראידה את ההכרה. "כשזה קרה, בגלל כל הדם שאיבדתי, הרופא הזריק לי משכך כאבים כדי לעזור לי לעבור את השעות עד הפינוי. את רוב הזמן הזה העברתי בשינה תחת השפעת המורפיום. מדי פעם הייתי מתעורר, שומע יריות ונרדם שוב. לא הייתי ממש מחובר למה שמתחולל סביבי".

"אני עקשן, ואני מורעל"

באחת אחר חצות יצא הכוח מהבית, נושא על אלונקות את עראידה, את המ"פ הפצוע ואת גופתו של החייל ההרוג. כך הלכו כקילומטר וחצי בתוואי שטח קשה, עד שחברו לכוח אחר של הנדסה קרבית. הנפגעים הועברו לכלי רכב ממוגן והוא נשא אותם למסוק שהמתין בסמוך. עראידה פונה לבית החולים רמב"ם בחיפה. "אני זוכר שהתעוררתי ברמב"ם עם כאבים איומים, חסר אונים. המחשבה שאני שוכב שם, מוגן ומטופל, בזמן שהחיילים שלי ממשיכים להילחם, לא נתנה לי מנוחה. שנייה לפני שנכנסתי לניתוח עוד שאלתי את הרופא בתוך כמה זמן אני חוזר ללחימה. הוא ענה לי בחיוך 'בתוך יומיים', ואני הייתי מבסוט. "רק כשהתעוררתי מהניתוח נפל לי האסימון, שמעכשיו אצטרך להתרגל לחיות עם רגל אחת. הרופא הסביר לי שלעולם לא אחזור להיות מה שהייתי. התמוטטתי. לא רציתי שיבואו לבקר אותי, לא רציתי לדבר עם אף אחד. התקופה הכי קשה בחיים שלי. אני זוכר ששכבתי במיטה בבית החולים, צמוד לחדשות, הלב שלי עם החיילים, ואז שמעתי שעוד חייל שלי, סמ"ר מלקו (משה) אמבאו, נהרג. זאת היתה הרגשה איומה". אחרי חצי שנה של שיקום, שבמהלכה עבר ניתוח מסובך להשתלת עצב ברגלו, שנכשל - שוחרר עראידה מצה"ל. "היה ברור לי שעוד אחזור, שאין מצב שאני נותן לרגל להכתיב לי את החיים. אבל הייתי שבר כלי. הפכתי פתאום מאחד שרץ 30 ק"מ באימוני כושר, לנכה בכיסא גלגלים. הייתי מסוגר בעצמי, לא דיברתי עם אנשים. כעסתי על כולם. "בשלב מסוים, כשעברתי לקביים, החלטתי שאני מתנתק מהרופאים שכל הזמן הסבירו לי מה אני יכול לעשות ומה לא, ופשוט מתחיל להתאמן. הייתי מתאמן שש שעות ביום, הרבה מעבר למומלץ למישהו במצב שלי. לא ויתרתי לעצמי לשנייה. התחיל לחזור לי הביטחון בגוף, ואז גם התחילה להגיע ההרגשה ששום דבר לא יעצור אותי מלחזור לצבא". עראידה יצר קשר עם מי שהיה אז קצין חי"ר וצנחנים ראשי, תא"ל יוסי בכר, שהכיר אותו עוד מהימים שבהם הוא שירת אצלו כמפקד כיתה ואף עקב אחרי המסלול שעבר עראידה בצבא עד שנפצע. "כשהבנתי שעדיין אין לו תוכניות ברורות להמשך דרכו", מספר תא"ל בכר, "עלה הרעיון לגייס אותו מחדש. אני מאמין בבחור הזה מהיום שהכרתי אותו. הוא מהקצינים שיש להם יכולת גבוהה ומוטיבציה ענקית, ולמרות זאת יש בהם ענווה. לא מאלה שמייצרים לעצמם לובי ומנסים לדחוף את עצמם קדימה. אחד הפחדים הגדולים שלו היה שהוא לא יצליח לעמוד בציפיות, אבל ברגע שהוא לקח על עצמו את האתגר, שום דבר לא עצר אותו. הרגשתי שמאוד חשוב להחזיר לו את האמון בעצמו ושמגיע לו לנסות להוכיח את עצמו מחדש". תא"ל בכר, עד לאחרונה מפקד אוגדת עזה וכיום בלימודים מטעם הצבא, מציין כי חזרה לשירות קרבי כנכה היא עניין נדיר. "באותה תקופה הייתי הקצח"ר, ולכן היה לי פשוט יותר להעביר אותו בביורוקרטיה הצבאית. אני חושב שלצבא צריכה להיות מחויבות להשאיר במערכת קצינים שנפצעו בפעילות מבצעית". בני המשפחה התקשו לקבל את כוונותיו לחזור לשירות, ועוד בתפקיד קרבי. "הם היו בהלם. אמא שלי פחדה שאפגע שוב או שהיא תאבד אותי. אבל אני עקשן, וכשאני מחליט משהו קשה לשכנע אותי אחרת. למזלי, כל האנשים שהיו צריכים להחליט אם להחזיר אותי ידעו מי אני וכמה אני מורעל".

"אין מצב שאני מאכזב"

בפברואר 2009, פחות משלוש שנים אחרי הפציעה, הצליח עראידה להגשים את החלום וללבוש שוב מדים. הוא חזר בדרגת סרן, הדרגה שבה השתחרר. תחילה מונה לסגן מפקד פלוגת מסלול, תפקיד שמילא לפני הפציעה ("ולא היה מאושר ממני לחזור אליו"), ואחרי חודשיים המשיך לקורס מפקדי פלוגה - קורס שאליו היה אמור לצאת מייד בתום המלחמה. גם אותו סיים בהצלחה, למרות הקשיים הפיזיים הגדולים. "אני רגיל תמיד להיות ראשון בכל דבר. לפני הפציעה היה לי כושר גופני גבוה, ופתאום הייתי צריך למתן את עצמי, להרגיע, כדי לא לפגוע ברגל עוד יותר. ההבנה שיש הבדל בין מה שהייתי לבין מה שאני היום עירערה אותי. היתה לי תקופת משבר, שבה היססתי אם פעלתי נכון ואם כדאי לי להישאר. אבל מה שעמד לנגד עיניי לאורך כל הדרך היה העובדה שיוסי האמין בי. הצבא החזיר לשירות קרבי מישהו שהוא נכה צה"ל, וזה יוצא דופן. "יצאתי לקורס מ"פים על חשבון אחרים, וידעתי שאין מצב שאני מאכזב. אז נשכתי שפתיים, הייתי מתאמן, סוחב עלי משקלים, סובל כאבי גב איומים, הולך לטיפולים, וחוזר לשטח".
יש דברים שאתה בכל זאת לא מסוגל לבצע?
"אין חיה כזאת. אני עושה הכל, גם אם זה לא במאת האחוזים שלי. אני כל הזמן דוחף את עצמי להשתפר. יש לא מעט דברים שהייתי צריך ללמוד לעשות אחרת - למשל בזמן הליכה הייתי חייב להסתכל כל הזמן על הרגל, כדי להחליט איפה יותר טוב לדרוך. היום אני עושה את זה אוטומטית. בריצות לילה זה קצת יותר בעייתי, לפעמים אני צריך לסרוק קודם את השטח כדי לוודא שאין בו אבנים שעלולות לגרום לי ליפול". כמפקד פלוגת טירונים הוביל עראידה את פלוגתו להצטיינות. הוא יצא עם חייליו לכל המסעות, כדוגמה חיה להתגברות על מכשולים. בהמשך התבשר שלפי תוכנית אישית של הקצח"ר, הוא ייצא ללימודים של שנתיים. בספטמבר 2012, כשהוא מצויד בתואר ראשון במדעי המדינה ובמשאבי אנוש, סגר מעגל וחזר לגדוד 890 - הפעם כקצין אג"ם גדודי. "המחשבה על החזרה לגדוד דירבנה אותי בכל תקופת השיקום, שהיתה קשה ומלאה בחוסר ודאות. הצבתי לעצמי מטרה לחזור לגדוד בתפקיד קרבי, ועמדתי בה. גיליתי שיש לי כוחות, פיזיים ומנטליים, שבכלל לא הייתי מודע להם ברמה הזאת". כדי לשמור על כשירות גופנית, הוא כופה על עצמו תוכנית אימונים אינטנסיבית, אף על פי שיש בידיו פטור רפואי מרוב הפעילויות. מבחינתו, הוא אומר, הפציעה הפכה דווקא לגורם מדרבן. החיילים בבסיס מספרים עליו שהוא אחד הקצינים הכי מוערכים, "הוא לא עושה לעצמו הנחות בכלל. במסעות אנחנו רואים אותו תמיד מרביץ לרגל עם האנטנה. בשביל החיילים שלו הוא מוכן לעשות הכל. פעם הוא נכנס למפקד הגדוד ואמר לו שעד שלא דואגים להם למזגן בחדר, הוא נותן להם את החדר האישי שלו ועובר לישון במשרד". עראידה מחייך. "באמת ישנתי כמה ימים במשרד, עד שזה הסתדר והחיילים שלי קיבלו מזגן".
הפציעה שינתה בך משהו כמפקד? אולי הוסיפה לרגישות?
"אין לי ספק שהיכולת הפיקודית שלי השתפרה. הטראומה שעברתי והניסיון המבצעי שצברתי מאז מסייעים לי גם להבין את הצרכים של החיילים. אני יודע שהם רואים בי מודל לחיקוי, ולכן אני לא מספר להם בדרך כלל על חומרת הפציעה שלי. לא רוצה ליצור מצב שחיילים ייצאו לשטח עם פציעות רק כדי להוכיח לי שהם עומדים ברף שלי". עכשיו הוא מציב לעצמו מטרה חדשה - לפקד על פלוגה מבצעית מסייעת. תפקיד תובעני, שהוא מקווה לעבור אליו בעוד ארבעה חודשים. "לא אוהב להשתמש במילה 'שאיפה', היא מרמזת על תהליך שיכול גם להיכשל. אצלי הכל רציונלי: אני קובע יעדים, ואני עומד בהם. היעד שלי הוא להתקדם עד כמה שאוכל. אין לי גבולות. אני רוצה להגיע כמה שיותר רחוק".
עד איפה?
"מבחינתי - עד להיות אלוף פיקוד. למה לא?" ("ישראל היום", 05.04.2013 )

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)