בס"ד

נטילת ידיים היא אחת משבע המצוות שתקנו חכמים, וכדי להבין את שורש תקנתם יש להקדים תחילה, שעל פי התורה כל הגוף נחשב ליחידה אחת לעניין טומאה וטהרה, או שכולו טהור או שכולו טמא. כלומר, אם איבר אחד מאברי הגוף נגע באחת הטומאות, אזי הגוף כולו נטמא. למשל, הנוגע ברגלו במת או בזב או במצורע, לא רק הרגל נטמאה אלא כל הגוף נטמא. וכן הטהרה צריכה לכלול את כל הגוף, ולכן בעת הטבילה במקווה צריך האדם לטבול את כל גופו כאחד בתוך המים כדי לטהר את כולו מן הטומאה.
כתוספת לדין זה, באו חכמים וקבעו שיש מעמד מיוחד ונפרד לכפות הידיים. שהואיל והידיים מתעסקות בכל ענייני המעשה והחומר, הן מתלכלות יותר משאר הגוף, וכן הן עלולות ליגוע בלא משים בדברים טמאים, ועל כן קבעו חכמים שסתם ידיים נחשבות כטמאות, ודרך טהרתן היא על ידי נטילתן במים (רש"י שבת יד, א).

כמה שלבים עברה תקנה זו. בתקופת בית ראשון תיקן שלמה המלך טומאה לידיים לעניין קרבנות, שכל הנוגע בידיו בקרבן חייב ליטול ידיו תחילה, ואם לא נטל ונגע בבשר הקרבן - טמאו ופסלו מאכילה. בתקופת בית שני תקנו בית שמאי ובית הלל שגם לעניין תרומות הידיים טמאות, שכל הנוגע בתרומה בלא נטילה פוסל אותה מאכילה, וכדי שלא יכשלו באכילתה צריכים לשורפה (שבת יד).
סמוך למועד חורבן בית המקדש השני הרחיבו חכמים את מצוות נטילת הידיים וקבעו שאסור לאכול לחם ללא נטילת ידיים (חולין קו, א).

שני טעמים נאמרו בטעם מצוות הנטילה לפני הסעודה. האחד משום סרך תרומה. כלומר, כדי שהכהנים יתרגלו ליטול את ידיהם לפני אכילת התרומה, תקנו חכמים שגם כל ישראל יטלו את ידיהם לפני הסעודה, ועל ידי כך מנהג הנטילה ישתרש בקרב הכהנים אוכלי התרומה. ואף שכיום בית המקדש חרב, וכבר דורות על גבי דורות אין הכהנים אוכלים תרומות מפני הטומאה, מכל מקום תקנת הנטילה לא בטלה, שמהרה יבנה בית המקדש ועלינו להיות מוכנים ורגילים במנהגי הטהרה. והטעם השני, מפני שהידיים עסקניות ובתוך כך הן נוגעות במקומות שיש בהם זיעה או במקומות מטונפים, ואין ראוי לאכול בידיים מזוהמות. וכדי לשמור על טהרת וקדושת האכילה תקנו חכמים נטילת ידיים לפני הסעודה. ואפילו אם ידיו נקיות, כגון שזה עתה רחצם במים עם סבון, לא חילקו חכמים בתקנתן, אלא חייבו את הכל ליטול ידיים לפני הסעודה (עיין מ"ב קנח, א).

נטילת ידיים היא אחת משבע המצוות שתקנו חכמים, וכדי להבין את שורש תקנתם יש להקדים תחילה, שעל פי התורה כל הגוף נחשב ליחידה אחת לעניין טומאה וטהרה, או שכולו טהור או שכולו טמא. כלומר, אם איבר אחד מאברי הגוף נגע באחת הטומאות, אזי הגוף כולו נטמא. למשל, הנוגע ברגלו במת או בזב או במצורע, לא רק הרגל נטמאה אלא כל הגוף נטמא. וכן הטהרה צריכה לכלול את כל הגוף, ולכן בעת הטבילה במקווה צריך האדם לטבול את כל גופו כאחד בתוך המים כדי לטהר את כולו מן הטומאה.
כתוספת לדין זה, באו חכמים וקבעו שיש מעמד מיוחד ונפרד לכפות הידיים. שהואיל והידיים מתעסקות בכל ענייני המעשה והחומר, הן מתלכלות יותר משאר הגוף, וכן הן עלולות ליגוע בלא משים בדברים טמאים, ועל כן קבעו חכמים שסתם ידיים נחשבות כטמאות, ודרך טהרתן היא על ידי נטילתן במים (רש"י שבת יד, א).

כמה שלבים עברה תקנה זו. בתקופת בית ראשון תיקן שלמה המלך טומאה לידיים לעניין קרבנות, שכל הנוגע בידיו בקרבן חייב ליטול ידיו תחילה, ואם לא נטל ונגע בבשר הקרבן - טמאו ופסלו מאכילה. בתקופת בית שני תקנו בית שמאי ובית הלל שגם לעניין תרומות הידיים טמאות, שכל הנוגע בתרומה בלא נטילה פוסל אותה מאכילה, וכדי שלא יכשלו באכילתה צריכים לשורפה (שבת יד).
סמוך למועד חורבן בית המקדש השני הרחיבו חכמים את מצוות נטילת הידיים וקבעו שאסור לאכול לחם ללא נטילת ידיים (חולין קו, א).

שני טעמים נאמרו בטעם מצוות הנטילה לפני הסעודה. האחד משום סרך תרומה. כלומר, כדי שהכהנים יתרגלו ליטול את ידיהם לפני אכילת התרומה, תקנו חכמים שגם כל ישראל יטלו את ידיהם לפני הסעודה, ועל ידי כך מנהג הנטילה ישתרש בקרב הכהנים אוכלי התרומה. ואף שכיום בית המקדש חרב, וכבר דורות על גבי דורות אין הכהנים אוכלים תרומות מפני הטומאה, מכל מקום תקנת הנטילה לא בטלה, שמהרה יבנה בית המקדש ועלינו להיות מוכנים ורגילים במנהגי הטהרה. והטעם השני, מפני שהידיים עסקניות ובתוך כך הן נוגעות במקומות שיש בהם זיעה או במקומות מטונפים, ואין ראוי לאכול בידיים מזוהמות. וכדי לשמור על טהרת וקדושת האכילה תקנו חכמים נטילת ידיים לפני הסעודה. ואפילו אם ידיו נקיות, כגון שזה עתה רחצם במים עם סבון, לא חילקו חכמים בתקנתן, אלא חייבו את הכל ליטול ידיים לפני הסעודה (עיין מ"ב קנח, א).

הלכות נטילת ידים לסעודה
הרב אליעזר מלמד

http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?cat=3&id=306&q=הלכות%20נטילת%20ידיים