בס"ד

פרשת ויצא

רעיונות על הפרשה על פי תורתו של הרב אביגדור נבנצל שליט"א

יעקב לוקח את בניו ואת נשיו ובורח מבית לבן לכיוון ארץ כנען. לפני יציאתם מפדן ארם רחל גונבת את התרפים של אביה. ומהם התרפים הללו?

רש"י מתאר (הגאות ברש"י מכת"י) את אופן עשייתם של התרפים ומסביר שהם סוג של עבודה זרה (רש"י בראשית לא',יט') וכן תרגם אונקלוס: תרפים = "צלמניא".

האבן עזרא והרשב"ם מסבירים שמטרתה של רחל הייתה למנועמלבן לגלות באמצעות התרפים את בריחת יעקב ובני ביתו,ואת מיקומו; שהרי היו לתרפים כוח מסוים - הנובע ממקור טומאה - אשר באמצעותו לבן היה מגלה עתידות.

גם ללא התרפים לבן רדף אחרי יעקב ומשפחתו, השיג אותם בהר הגלעד, ולאחר נאום ארוך (5 פסוקים) טען טענה מאשימה מיעקב "לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי" (שם,ל') יעקב אבינו דחה מכל וכל אשמה זו והזמין את לבן לחפש בכל המחנה אחר "אבידתו".

התורה מספרת: "וְרָחֵל לָקְחָה אֶת הַתְּרָפִים וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם" (שם, לד')

שואל הרב נבנצל שליט"א: מדוע רחל החביאה את התרפים דווקא בכר הגמל?

מסביר הרב: בפשטות אין מקום טוב יותר להחביאם מאשר כר הגמל, היות ועל ידי התירוץ "כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי" רחל לא יכולה לקום בפני אביה ולבן לא מצליח לגלות איפה התרפים.

אבל הרב מסביר (על פי הזוהר הק') שכאמור לתרפים היה כוח לגלות ללבן מה שקורה, והם היו יכולים אפילו "לצעוק" ללבן איפה הם מוחבאים. אבל מתי היה להם כוח כזה? רק כשהיו מכבדים אותם. וכדברי רש"י: "מדליקים לפניו ומשתחווים לו ומדבר עמהם" (שם). לעומת זאת, אם היו מבזים אותם היה סר כוחם מאליהם ושוב לא הייתה להם שליטה כלל וכלל.

לכן רחל פעלה בחכמה: ישבה על התרפים לא רק כדי להחביאם מלבן אלא גם כדי לבזות אותם על מנת שעל ידי זה יאבדו את כוחם.

כך דרכה של כל עבודה זרה: כוחה (במידה ויש לה כוח, הנובע בהחלט ממקור טמא) היא בתוקף רק בזמן שבני אדם מייחסים לה חשיבות; אולם כשמבזים אותה מאבדת את כוחה.

רעיון זה בא לידי ביטוי הלכה למעשה. הרמב"ם פסק: (הלכ' ע"ז פ"ז ה"ב) "עבודה זרה... אסור בהנאה". אבל ברגע שהגוי מבטל את העבודה זרה ואינו מייחס לה כוח אלוהי – בטל ממנה איסור ההנאה. וכך פוסק הרמב"ם: "עבודה זרה של גויים שביטלוה גויים קודם שתבוא ליד ישראל הרי זו מותרת בהנאה, שנאמר: "פסילי אלוהיהם תשרפון באש"(דברים ז,כה)בשבאו לידינו והן נוהגין בהן אלוהות, אבל אם ביטלום הרי אלו מותרין"(שם, פ"ח ה"ח)

זהו גם ענינו של ביטול החמץ. החמץ רומז על הגאווה והרגשת החשיבות העצמית. וכדברי החינוך (מצווה קיז') בטעם האיסור להקטיר מהשאור אשה לה': העיסה תופסת בהתחלה מקום מועט, אבל השאור הניתן בה גורם לה לתפוח וזה רומז למידת הגאווה ולכן אין חֵפֶץ לה' בזבח זה, כפי שנאמר: "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב" (משלי טז', ה'). ואע"פ כן, ברגע שמבטלים את החמץ – בטל איסורו, מכוון שכל חשיבותו נובעת מהתייחסות האדם אליו, וכשהאדם מבטלו ומתייחס אליו כעפרא דארעא אין לו שום תוקף מצד עצמו.

ראינו אם כן שגם העבודה זרה וגם החמץ אין להם חשיבות מצד עצמם אלא רק כשמייחסים להם חשיבות. כמו כן עניני עולם הזה: אם האדם מחשיב אותם מאוד ומשליט אותם עליו הם אכן שולטים בו. על מנת שיוכל האדם להשתחרר משעבודם, הוא חייב לבטל אותם בליבו בדיוק באותה מידה שהוא מבטל את החמץ או שהגוי מבטל את העבודה זרה שלו.

וכך מובא בגמרא: "יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא (עכביש (רש"י)) ולבסוף דומה כעבותות העגלה" (סוכה נב.) . בהתחלה יצר הרע דומה לכורי העכביש: קל מאוד לקרוע אותם ולא נדרש מאמץ גדול מדי לצורך זה. אבל אם לא קורעים אותם בזמן, נעשים כחבלים העבים שקושרים בהם את העגלה לסוסים, ואז קשה מאוד להשתחרר מהם.

כמובן שתמיד אפשר לחזור בתשובה, אלא שנדרשים כוחות עילאיים לצורך זה.

ואם נשאל מי הפך את החוטים הדקים הללו לחבל עבה? התשובה היא: האדם עצמו!! הכבוד והחשיבות שהאדם מייחס ליצר הרע "השמינו" את החוטים והעניקו להם כוח ושליטה. אילו האדם היה מתגבר מההתחלה ומבטל את היצר כעפרא דארעא, לא היה מגיע היצר ליותר מאשר כורי עכביש דקים.

כך מתארים חז"ל במדרש, שלעתיד לבוא הקב"ה מראה לאדם את יצר הרע; הצדיקים רואים אותו כהר גבוה, בוכים ואומרים: איך הצלחנו להתגבר עליו?! ואילו הרשעים רואים את היצר כחוט השערה, בוכים ואומרים: איך לא הצלחנו להתגבר על דבר כל כך קטן?!

מוסיף הרב ואומר שבעולם הזה המצב הוא בדיוק הפוך: הצדיקים רואים את יצר הרע כחוט דק משום שלא נותנים לו לגדול; הם לא מאפשרים ליצר לשלוט בהם. ואילו הרשעים רואים אותו כהר גבוה משום שהניחו לו להתנפח ולהתעצם. רק שלעתיד לבוא אותם רשעים יראו דווקא את אותו חוט השערה הראשון שהתעצלו לקרוע ולכן יבכו. ואילו הצדיקים יראו את כל אלפי כורי העכביש שקרעו במשך כל ימי חייהם וענייהם יזלגו דמעות מתוך התרגשות גדולה: איך יכולנו לכבוש הר כל כך גבוה?

רעיון זה מלמד אותנו לקח גדול: צריכים אנחנו לדעת למי ולֶמָה לייחס חשיבות משום שאותו עניין שנייחס לו חשיבות יתפוס מעטה של כוח ושליטה עלינו.

כשאנחנו מברכים בבוקר "ברוך... שלא עשני גוי" אין הכוונה לאותו "פלאח" היושב בצידי הכביש בשוק אלא אפילו על הגוי הכי מפורסם וגדול מבין הגויים, אפ' שר או מלך.

אם נייחס חשיבות יתרה לאומות העולם, אם נחשוב בליבנו שבכוחם לעזור לנו לצאת מהמצוקה בה אנו נמצאים הן מבחינה כלכלית והן מבחינה ביטחונית, הרי שבכך נעניק להם כוח שליטה, כאמור. לעומת זאת אם למשל, נשבח ונהלל תלמידי חכמים, נתפאר מדמותם ונלמד ממעשיהם נרגיש את ההבדל באישיותנו. וכך אמרו חז"ל בגמרא: מי שמכבד ת"ח יהיו לו חתנים ת"ח, מי שאוהב ת"ח יהיו לו בנים ת"ח, ומי שירא מת"ח הוא עצמו יהיה ת"ח. יוצא אם כן שבסופו של דבר אנחנו הראשונים שנרוויח מהתנהגות זאת: לייחס חשיבות למי שבאמת ראוי לחשיבות, ולא להתפאר ממותרות העולם הזה על מנת שלא ישלטו עלינו

שבת שלום יצחק חלבה




לעילוי נשמת אברהם בן טאוס ת.נ.צ.ב.ה

לעילוי נשמת רחל בת קלארה ת.נ.צ.ב.ה..


לעילוי נשמת אאמו"ר אברהם (אלברטו) בן מרים חלבה ת.נ.צ.ב.ה.

לעילוי נשמת שרה בת קלארה ת.נ.צ.ב.ה.


לעילוי נשמת שושנה בת מרכדה ת.נ.צ.ב.ה.

לעילוי נשמת יעקב בן בהייה ת.נ.צ.ב.ה.

הקישורים שלי: http://www.drivehq.com/web/yakov/mylink.htm