דן פתיר לא מחדש הרבה.
בשנה בה נחת סאדאת בארץ הייתה אוירה של ערב מלחמה והערכת המודיעין של אמ"ן הייתה שבמצרים כבר נפלה ההחלטה לצאת למלחמה נוספת והשאלה היא רק כמה זמן ייקח עד שהיא תפרוץ. ההערכה האמריקאית הייתה דומה - שהמצב במזרח התיכון הגיע למבוי סתום ו"מחנק פסיכולוגי" וזו רק שאלה של זמן עד שתפרוץ מלחמה נוספת בין ישראל למצרים. לכבוד המלחמה המתקרבת החליט המטכ"ל הישראלי לערוך סבב של ישיבות הכנה ולקבוע את מטרות המלחמה (הוביל את זה ראש אג"ת אברש'ה תמיר).

בין הגורמים שהביאו לתחושה הזו היו:
1. כשלון הדילוגים של קיסינג'ר והצעות הסכמי הביניים. הסכם הביניים המוגבל בזמן שנחתם היה קשה מאוד להשגה ומוגבל בהיקפו. ההערכות גם בישראל וגם בארה"ב היו שאין יותר מקום להסכמי ביניים. העמדה האמריקאית נוסחה במסמך שנקרא תכנית ברוקינס והמסר העיקרי בו היה "הכל או לא כלום" או הסדר שלום כולל במזה"ת כולל פתרון הבעיה הפלסטינית או שום הסדר.
2. סאדאת הכריז על 77 כעל "שנת הכרעה" - או שעושים שלום או שמפוצצים את הסטטוס קוו ומתחילים מחדש מקווים חדשים אחרי מלחמה.
3. עליית בגין לשלטון הפחידה גם את האמריקאים וגם את המצרים. הם חששו שמולם עומד בן אדם שרוצה התנחלויות בין הפירמידות.
4. הייתה מתוכננת ועידת שלום בז'נבה בהמשך השנה וכל ההערכות היו שאו שהיא לא תתקיים או שהיא תתפוצץ. הצדדים לא הצליחו להסכים אפילו לגבי הבנות ראשונות לגבי אופי הועידה - איזה ועדות יהיו בה, מה יהיה הייצוג של הפלסטינים וכו'.
5. אף אחד לא באמת הבין מה סאדאת מתכוון לעשות, אפילו גורמים בכירים במשטר המצרי לא היו בסוד העניינים. סאדאת היה צנטרליסט וקיבל החלטות אמיצות כמעט בלי להתייעץ. לפני כל נאום שלו כל המערכת במצרים רעדה כי לא ידעו איזה פצצה הוא הולך להפיל. אפשר להניח שגם המקורות המודיעיניים במצרים לא קלטו שסאדאת אכן מתכוון להגיע לישראל.

בקיצור - דן פתיר מוסיף פרט קטן ומעניין לגבי ישיבה ספציפית אבל לא מחדש חדשות גדולות.