"כשהייתי ילדה, אמא שלי שלחה אותי לטפל בסבתא שלי שכבר שכבה בבית חולים. המשפחה שלנו הגיע מלוב וידענו לדבר ערבית. במיטה ליד סבתא שכבה זקנה נוספת, זקנה ערביה, והן כל הזמן היו מדברות ביניהן בערבית ואני הקשבתי לשיחתן. יום אחד שאלה הזקנה הערבייה את סבתה שלי – 'תגידי לי, למה באת לארץ ישראל?'

חשבתי שסבתא תענה לה שזה בגלל הרדיפות שהיו אחר היהודים בלוב, אבל סבתא ענתה לה משהו אחר לגמרי.



- 'באתי לכאן כדי לממש את הירושה שלי'

– ענתה סבתא.
- 'שו-הדא – איזה ירושה'? - שאלה הזקנה הערבייה.
- 'את הירושה שקיבלתי מאברהם אבינו, את ארץ ישראל' – ענתה סבתא.

הזקנה הערבייה שתקה כמה דקות, חשבה חשבה, ובסוף אמרה:
- 'אבל אברהם הוא גם אבא שלי?'
- 'נכון' – ענתה סבתא – 'אברהם הוא גם אבא שלך, אבל אני הבת של בעלת הבית, ואת הבת של המשרתת...'

"הזקנה הערבייה רעדה כולה" – סיימה האישה את סיפורה – "היא אספה את רגליה, התכווצה במיטתה וקיבלה את הדין".