היום חשבתי לעצמי למה בכלל ההרגשה הזו של "הקנאה" או חוסר השמחה עבור אחרים שלא קרובים אליך נובעת. מבחינה מיסטית. ניסיתי למצוא הסבר רוחני יותר לדבר הזה.
אני חושבת שהבעייה נובעת מזה שאם יש מישהו שיותר מצליח ממך, זה פוגם בתפיסת המושלמות של עצמך. בגלל שאתה חושב על עצמך כמושלם (בפנימיות, בתוך תוכך, לא בהכרח במחשבות מודעות), אז אם יש מישהו שיותר מושלם ממך, יוצא שאתה לא מושלם. ולכן זה פוגע.
אבל אליה וקוץ בה: תפיסת המושלמות שלך את עצמך לא נובעת מתפיסה פנימית אמיתית, אלא מושתת על מה שהעולם החיצוני חושב שהוא מושלם. אני מושלם כי העולם קבע שזו צורת המושלמות. הצלחה היא אחת מתפיסות המושלמות בעיקר בעולם המערבי. אז אם אני עומד בקריטריונים של מהי ההגדרה להצלחה ע"פ תפיסת האנשים, זה אומר שאני מושלם. ואם אני לא עומד בקריטריונים האלה זה אומר שאני לא מושלם. הרי אם מיליון איש אומרים את אותו הדבר, זה בטח נכון, לא?
בקיצור, אחת הסיבות (לדעתי) לרגשות נחיתות או לרגשות מהסוג הזה היא תפיסת עצמך כלא מושלם מסיבה כלשהי. במקרה הזה הסיבה היא תפיסה מוטעית של מושלמות. תפיסה המתבססת על הגדרות חיצוניות ומשתנות ללא הרף, תלוי באנשים שאתה פוגש (למשל הצלחה בעולם המיסטי פירושה שאתה מתקשר).
אז מה מתקן את זה? לפי דעתי מה שיכול לתקן את זה זו ההבנה שכל מה שאתה עושה, כל מה שאתה בכלל - הכל מושלם. ההבנה שאתה בעצם בורג במערכת הגדולה והענקית הזו שנקראת יקום, שכל דבר שמתרחש בו הוא מושלם כי הוא תורם לתוכנית גדולה יותר בהחלט עשוי לעזור. הרי המשפט "כל עכבה לטובה" מבוסס בדיוק על התפיסה הזו: אולי לי עכשיו רע, אבל מבחינה פרספקטיבית על "התוכנית הגדולה" זה הכי מושלם שיכול לקרות.

לא יודעת אם מה שאמרתי מדבר אליך, אבל אולי זה יעורר מחשבות.

gvip
玛丽尔
כל מקרה הוא נס אלוהי
אני לא מבולגנת, אני פשוט חושבת שכאוס זה הסדר של היקום...