פראנץ שטאנגל, מפקד מחנה טרבלינקה, מי שבסופו של דבר ישב בכלא מספר שנים לא רב ומת ממחלה שהייתה הורגת אותו ממילא (למרות שככל הנראה לא ממש ישן בלילות מאז לכידת אייכמן).

אני לגמרי מזדהה עם המיאוס שלך מהגישה האומרת "הכבדים מתו/ניתלו עוד בשנות ה-40 וכל השאר דגי רקק".

אייכמן היה "רק" רו"ח, או אפילו מנהל חשבונות, של מכונת ההשמדה

מנגלה היה סאדיסט מטורף שצמח רק משום שזו איפשרה לו

פאול בלובל היה טכנוקראט

וכו' כו'

עבור הגרמנים/מכחישי השואה/כל מי שיש לו סיבה להמעיט בנושא, אלה טיעונים סיבוביים שמטרתם להגיד "הכבדים קיבלו עונשם, או שאינם אתנו, ולכן העניין פתור".

ניחא שחלאות אלה חושבים כך, אבל העניין הוא שאנשים מן הצד השני - שלרגע לא חושב להאשימם בכוונת זדון - מאמצים גישה זו למטרות התרסה כנגד "ההמונים המתלהמים וההיסטריים", מין דישה של "לשים דברים בפרופורציה": דהיינו גם בשואת העם היהודי יש מקום לסידור עניינים לפי היררכיה, יחסיות והעיקר להיות רגוע".

עריכה: וכמובן שישנם עוד כמה "לא בכירים", כמו הלמוט ראוקה - מי שאתו לכאורה יש לי חשבון אישי - שגם הם נפלו לזרועות הצדק בשלב כל כך מאוחר, ובעולם כל כך שונה ורחמן, עד שלפעמים יש לי תחושה שהיה עדיף וכלל לא היו נשפטים.

.