הגרעין האיראני הפך לנקודת מחלוקת בין ארה"ב, סין ורוסיה. ארה"ב מעוניינת בעצירת השאיפות הגרעיניות של איראן (ובתקווה גם הפלת המשטר הקיים) בשביל הבטחת היציבות באזור, רוסיה מעוניינת להראות את כוחה בהתנגדות לתכתיבים אמריקנים ולנצל את שוק הנשק והגרעין באיראן וסין גם היא מעוניינת להראות את כוחה כמעצמה בהתהוות מול הלחץ האמריקני ולדאוג לזרימה רצופה של נפט אליה.

הרצון הסיני להבטיח זרימה של נפט מאיראן נובע מהצורך הגובר שלה במשאבי אנרגיה בשביל להמשיך ולקיים את הצמיחה הכלכלית שלה ולכן היא מהווה את החור בסנקציות הכלכליות נגד איראן, חור שנותן לכלכלה האיראנית מרחב נשימה בה היא יכולה להמשיך להתקיים. מרחב הנשימה שהכלכלה הסינית מעניקה לאיראן חייב להיסגר בשביל להגביר את הלחץ על האיראנים ולהגביר את חוסר השקט בחברה שם. הדרך הפשוטה ביותר לעשות זאת היא איום בהקטנת המסחר בין סין ובין האיחוד האירופאי וארה"ב. שני הגופים האלה מהווים יעדים מרכזיים לסחורות סיניות וסגירה שלהם בפני הכלכלה הסינית יאיים על המשך הצמיחה שלה, דבר שיחייב את הסינים להחליט האם ימשיכו להעניק לאיראן כספים בעבור נפט ולסכן בכך את הצמיחה שלהם או שהם יישרו קוו עם ארה"ב בנושא.

יש להוסיף ולומר שחיזוק הסנקציות הכלכליות הוא שלב חשוב בהגברת הלחץ על איראן אך הוא אינו הפתרון היחיד ויעילותו (והסיכויים למימושו) קטנים. אני ממליץ לעיין במאמרים הבאים בשביל גיבוש דעה בנושא והכרה שלו:

"משקל נגד לסנקציות- חוזי נפט וגז"- התפקיד שסין משחקת בהורדת הלחץ הכלכלי על איראן.
"האיום האיראני: הסנקציות הכלכליות אינן מספיקות"- הסנקציות הכלכליות אינן הפתרון לעצירת איראן.
"סדקים במשק האנרגיה של איראן"- השפעות של הסנקציות על הכלכלה האיראנית.