היה היה ילד ושמו סוד.

סוד היה ילד עגלגל עם תלתלי זהב,
עיניים תכולות כמו הים ושיניים מבריקות כשנהב.
סוד היה ילד חברותי ומצחיקן,
הוא אהב לשחק ולעשות בלאגן.

הוא היה ילד כמעט מושלם, אפילו קצת יותר מכולם.
אך מה לעשות? בעיה אחת היתה לסוד, הוא אהב לזלול אוכל עוד ועוד.

בכל מסיבה, בכל יום הולדת,
היה מכין לו סוד סעודה לתפארת.
במקום לשתף ולחלוק עם חבריו,
היה זולל וזולל בלי להשאיר רבב.

חבריו הטובים, שאהבו את סוד,
החלו להרגיש פגועים מאוד.
כי סוד זלל ה-כ-ל! ומה איתם? גם הם רוצים לאכול.

לאט לאט, אותם חברים התרחקו מסוד שלנו.
היה נדמה להם כי לסוד לא איכפת,
הוא אוכל ואוכל ואינו משתף, אינו נותן,
וכן, זה אפילו קצת התחיל לעצבן.

אחח, סוד המסכן,
מבלי שידע אט אט נותר לבד,
מבלי ששם-לב לא נשאר לו אף אחד.

כי חברים קרובים, קרובים באמת,
להם אין גבולות ואין מחסומים,
להם אין סודות ואין שקרים.
חברים אמיתיים חייבים לשתף ולספר,
כל מה שנמצא בבטן וכל מה שיושב על הלב,
במיוחד אם אותם אתה כ"כ אוהב.