בס"ד

פרשת בא

רעיונות על הפרשה על פי תורתו של הרב אביגדור נבנצל שליט"א

הקב"ה מצווה את משה להורות לבני ישראל "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (שמות י"ב-ח') את קורבן פסח חייבים לאכול עם מרור "כלעשב מר נקרא מרור, וציום לאכול מרור זכר לוימררו את חייהם"(רש"י שם). וכך דורשים חז"ל בהגדה של פסח שסיבת אכילת מרור היא כדי לזכור את המרירות שגרמו המצריים לעם ישראל.

שואל הרב נבנצל שליט"א: מדוע גם יוצאי מצרים היו חייבים לאכול מרור ערב יציאתם? הרי יש להניח שעדיין זוכרים את העבודה הקשה בחומר ובלבנים, את זריקת הילדים ליאור, את השעבוד הנורא המפרך את הגוף. איזה צורך היה לאכול מרור כדי לזכור את המרירות?

אומר הרב: הגמרא (סוטה כא.) דורשת את הפס' "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" (משלי ו') "תלה הכתוב את המצווה בנר ואת התורה באור. את המצווה בנר לומר לך מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה אף מצווה אינה מגינה אלא לפי שעה. ואת התורה באור לומר לך מה אור מגין לעולם אף תורה מגינה לעולם" הנר אינו מאיר אלא לפי שעה, דהיינו: לפי גודל הנר כך הארתו, נר גדול יאיר זמן ממושך יותר, אבל מה הפירוש "מה אור מאיר לעולם אף התורה מאירה לעולם"? איזה אור מאיר לעולם?

הכוונה היא "לְעֹשֵׂה אוֹרִים גְּדֹלִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ"(תהילים קלו', ז') דהיינו, המאורות הגדולים, השמש והירח. כשם שהשמש מאירה לעולם כך התורה היא נצחית ומגינה לעולם. אבל עדיין אנחנו צריכים להבין מה הכוונה שהמצווה מגינה לפי שעה והתורה מגינה לעולם.

הגמרא (שבת י.) מספרת על רבא שראה את רב המנונא מאריך בתפילתו ואמר: "מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה" התפילה היא בגדר של חיי שעה משום שעניינה בקשה: "לרפואה לשלום ולמזונות" (רש"י שם) ואילו התורה היא בגדר של חיי עולם כפי שאנו אומרים בתפילה "ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו" (מתוך "ובא לציון"). אין ספק שהתפילה היא מהדברים שעומדים ברומו של עולם אבל היא לא צריכה לבוא על חשבון לימוד התורה.

הבדל נוסף בין תפילה לתורה הוא שהתורה עניינה שכל וידיעה, מי שיש לו זיכרון טוב הוא יזכור לעולם הלכה זו או אחרת. לעומת זאת התפילה עניינה רגש. רגש הוא דבר משתנה שצריך לעורר אותו כל יום מחדש; אי אפשר להתפלל היום באותו רגש של אתמול כי אם כך תהיה תפילתנו מבחינת "מצוות אנשים מלומדה".

בכל תפילה צריך להרגיש מחדש את גדולת ה' והחסד שהוא עושה איתנו יום יום. לכן התפילה היא חיי שעה משום שיסודה הוא הרגש. ואילו הידיעה של אתמול היא אותה ידיעה של היום והיא תישאר כך לאורך זמן. לכן התורה היא חיי עולם-היא קניין בנפש. נכון שגם לימוד התורה מצריך רגש של יראה, אהבה ודבקות, אבל מצד עצמה התורה היא נצחית.

לפי זה המצווה דומה לתפילה: היא מעוררת את הרגש.

למשל: הציצית מזכירה לנו את כל מצוות ה',"וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְו‍ֹת ה'"(במדבר טו', לט'), התפילין מזכירים לנו "לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ" (שמות יג', ט') וכן הלאה. המצווה אם כן היא כמו הנר שצריך כל יום נר חדש, לעומת זאת התורה היא כמו אור השמש, אותה שמש שזרחה אתמול ותזרח גם מחר.

אנחנו צריכים להודות לה' על כל החסד שגומל איתנו. השאלה מדוע? הרי העולם כמנהגו נוהג!? אומר הרב: משל למה הדבר דומה? לאדם הנכנס למסעדה "שירות עצמי" ולוקח לעצמו עוף, אורז, תפוחי אדמה, שתייה וכו' וכשבא לצאת מגישים לו את החשבון לתשלום והוא מתפלא למה הוא צריך לשלם הרי לא הגישו לו שום דבר, הוא בעצמו לקח את האוכל והשתיה, "עולם כמנהגו נוהג!!" התשובה היא פשוטה: נכון שהאוכל מונח במקומו אבל מישהו הניח אותו שם, מישהו בישל אותו, בעל המקום קנה את המצרכים מכספו. הוא הדין לגבי העולם: אמנם העולם כמנהגו נוהג אבל צריך לדעת מי מנהיג אותו "המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית". חז"ל אמרו שחייב האדם לומר: בשבילי נברא העולם. אם כן, כל אחד חייב להכיר טובה לה' על שה' בורא כל יום מחדש את העולם בשבילו! כל יום בריאה חדשה, התפעלות חדשה.

הבעיה היא שהשגרה הורסת את ההתפעלות שלנו. האדם מטבעו מעריך את הטובה דווקא כשחסרה לו. כל יום נהנים ממים, חשמל וכדו' אבל רק יודעים להעריך אותם כשיש הפסקת מים או הפסקת חשמל. הוא הדין בדברים הקשורים לגוף: רק כשכואב אחד מהאיברים אנחנו מרגישים שאותו איבר קיים.

לאור האמור כאן אפשר לתרץ את הקושיא שפתחנו בה: למה היה צורך עוד במצרים לאכול מרור? התשובה היא שעם ישראל הפסיקו לעבוד את פרעה כבר מראש השנה, כפי שחז"ל לימדו אותנו. עברה אם כן חצי שנה בלי נוגשים ובלי עבודות פרך ובני ישראל שכחו כבר את ההרגשה של קושי השעבוד. והראיה היא שכעבור שבוע מיציאת מצרים התלוננו"הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר"(שמות י"ד-י"ב) וכעבור חודש "בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע" (שם ט"ז-ג')

וכעבור קצת יותר משנה "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה"(במדבר י"ד-ד'). ולכן היו צריכים לאכול מרור, תזכורת מוחשית שמצרים היא לא סיר הבשר ושומים ובצלים כפי שעם ישראל תארו למשה, מצרים יש בה גם נוגשים המעבידים אותם בפרך. אם לו מזכירים זאת לאדם על ידי פעולה מעשית הוא לא יזכור כמה מר היה במצרים, וגם אם השכל שלו אכן ידע זאת הוא לא ירגיש את הכאב שהיה לפני כמה חודשים ולא ירגיש צורך להודות לה' על שהוציא אותו ממצרים.

אנחנו צריכים כל יום לעורר את הרגש מחדש ולהתפעל מהחסד הגדול שה' יתברך עושה איתנו על מנת שנדע להכיר לו טובה.

שבת שלום

יצחק חלבה



לעילוי נשמת אברהם בן טאוס ת.נ.צ.ב.ה
לעילוי נשמת רחל בת קלארה ת.נ.צ.ב.ה..
לעילוי נשמת אאמו"ר אברהם (אלברטו) בן מרים חלבה ת.נ.צ.ב.ה.
לעילוי נשמת שרה בת קלארה ת.נ.צ.ב.ה.
לעילוי נשמת שושנה בת מרכדה ת.נ.צ.ב.ה.
לעילוי נשמת יעקב בן בהייה ת.נ.צ.ב.ה.

הקישורים שלי: http://www.drivehq.com/web/yakov/mylink.htm