בגידת בריטניה,נקמת צרפת

ב-1944 הציעה בריטניה של צ'רצ'יל לממשלת סוריה את תמיכתה בהקמת סוריה גדולה, שתכלול את שטחי ארץ ישראל. בתגובה לברית החשאית, הדליפה ממשלת דה גול את המידע לאמריקאים ולסובייטים ותמכה במאבק הציוני להקמת מדינה יהודית. בביקור בן גוריון בפאריס, במאי-יוני 1945, החל ירח הדבש

מאת מאיר זמיר

בקיץ 44', כשבאירופה עדיין לחמו חייליה של צרפת החופשית לצד הבריטים נגד הנאצים, התנהל במזרח התיכון מאבק סמוי בין שתי המעצמות הקולוניאליות. באותו קיץ זכו שירותי המודיעין הצרפתיים ביתרון גדול על המודיעין הבריטי באזור: הם גייסו סוכן סורי, שהיתה לו גישה לתכתובת סודית ביותר בין מנהיגים סורים, בהם הנשיא שוכרי אל-כוואתלי, ושר החוץ ג'מיל מרדם, שבהמשך כיהן גם כראש הממשלה, לבין ראשי מדינות ערב. הוא הניח את ידיו גם על דו"חות ששלחו נציגים סורים בלונדון, וושינגטון, מוסקווה, פאריס ובירות ערביות שונות.

אין מידע על זהותו של הסוכן הסורי, אולם על סמך מברקים שעברו בין ביירות לפאריס נראה כי גיוסו הצריך תשלום ש1ל סכומי כסף גדולים. המסמכים שהעביר נשלחו כל שבוע או שבועיים מדמשק למטה המודיעין הצרפתי בביירות, בחבילות של 15 עד 40 מסמכים, שם הם תורגמו מערבית לצרפתית. איש מודיעין או מתרגם הוסיפו לעתים הערות. הצרפתים ייחסו חשיבות רבה להעברה מהירה של המסמכים המתורגמים, עד כדי כך שמטוס מיוחד הוקצה למטרה זו. אמצעי בטיחות קיצוניים ננקטו כדי לשמור על סודיות, ורק מעטים קיבלו רשות לראות את המסמכים. היה אף איסור על העברתם לידי משרד החוץ הצרפתי. עותק אחד הגיע ישירות למשרדו של הגנרל שארל דה גול, שלעתים הוסיף את הערותיו והורה על ההנחיות המתאימות.

הצרפתים ביקשו להחזיר לעצמם אחרי המלחמה את השליטה בסוריה ובלבנון, אך סוריה הציבה בעיה מיוחדת, משום שעצמאותה הוכרזה כבר ב-41', לאחר שכוחות משותפים של בריטניה וצרפת החופשית שיחררו אותה משליטת משטר וישי. מאז ועד 45' ניסה דה גול לכפות על ממשלת סוריה חוזה, שיבטיח לצרפת מעמד מועדף. לאחר שהבין כי הסכם סורי-צרפתי אינו אפשרי בגלל ההתנגדות הסורית והבריטית, החליט דה גול באפריל 45' לשלוח תגבורת צבאית לסוריה ולבנון. צעד זה, שהשתלב עם התגובה החריפה של הצרפתים ב-8 במאי בעיר סטיף שבאלג'יריה, שם טבחו כוחות צרפתיים אלפי אלג'יראים שהפגינו למען עצמאות ארצם, הותיר את נשיא סוריה מפוחד. כוואתלי חשש כעת כי גורלו יהיה דומה לגורל האמיר פייסל, שגורש מדמשק בידי הצרפתים ביולי 1920.

בסוף מאי 45' תקפו כוחות צרפתיים את מרכזי הממשל בסוריה. ב-30 במאי פירסם הגנרל ברנרד פאז'ה, המפקד העליון של הכוחות הבריטיים במזרח התיכון, אולטימטום לכוחות הצרפתיים - להפסיק מיד את הלחימה ולשוב לקסרקטיניהם, או לעמוד בעימות מול צבא בריטי עדיף בהרבה. דה גול וממשלת צרפת הזמנית נאלצו לציית. בשבועות הבאים, בהסכמה בשתיקה של הבריטים, טבחו לאומנים סורים עשרות אזרחים צרפתים, ובזזו והחריבו משרדים של חברות צרפתיות, כמו גם מוסדות תרבותיים, חינוכיים ודתיים צרפתיים. כך הגיע השלטון הצרפתי בסוריה לסופו האלים והפתאומי.

באחד מהרגעים הדרמטיים ביותר של המשבר הסורי פנה הגנרל דה גול הזועם אל דאף קופר, השגריר הבריטי בפאריס, והעיר: "אין אנו מסוגלים, אני מודה, לפתוח בפעולות איבה נגדכם בזמן הנוכחי. אולם אתם עלבתם בצרפת ובגדתם במערב. זה לא יישכח". ביום הפגישה, 4 ביוני 45', כתב קופר ביומנו: "הוא באמת ובתמים מאמין כי התקרית כולה אורגנה בידי הבריטים, במטרה להגשים את מדיניותם ארוכת הטווח לסלק את הצרפתים מהלוואנט, כדי לתפוס את מקומם".

בידי דה גול, כך מתברר עכשיו, היו הוכחות מוחשיות לכך ש"אלביון הבוגדנית" היכתה פעם נוספת. הוכחות אלו מצויות במסמכים הסוריים מהשנים 44'-45' וחלק מ-47', ששמורים בארכיונים הצרפתיים ונחשפו עד כה לעיני חוקרים. ראש ממשלת בריטניה, ווינסטון צ'רצ'יל, שר החוץ אנתוני אידן ושאר דיפלומטים בריטים התמידו בהכחשותיהם: לבריטניה, הם טענו, לא היו מניעים נסתרים בסוריה ולבנון, והיא אף תיווכה בין הממשלה הסורית לצרפתית בניסיון להגיע להסכם. ההחלטה הבריטית להתערב היתה תוצאה ישירה של המדיניות האגרסיווית של דה גול, וחשדותיו בתפקיד שמילאו הבריטים בלוואנט היו על גבול הפרנויה והאנגלופוביה.

אכן, דה גול מעולם לא שכח, ומעולם לא סלח לבריטים על אחת מההתנסויות המכאיבות והמשפילות שחווה בקריירה הארוכה שלו. בזיכרונותיו הוא חזר בכפייתיות על האשמותיו נגד הבריטים, על שבגדו בצרפת וניצלו את חולשתה הזמנית כדי לסלק אותה מאזור שאיתו היו לה קשרים דתיים, תרבותיים וכלכליים במשך מאות שנים. בריטניה, טען דה גול, עוררה את המשבר הסורי בכוונה תחילה כדי לסלק מהמזרח התיכון את צרפת, שהיוותה מכשול בדרכה ליצור פדרציה ערבית תחת הגמוניה בריטית. דה גול גם האשים את צ'רצ'יל בניסיון לנצל את המשבר הסורי כדי לסלקו מראשות הממשלה הזמנית הצרפתית.

היסטוריונים ערבים תיארו את המשבר של מאי-יוני 45' כהתקוממות הירואית של הלאומנים הסורים, שגירשו את הצרפתים מארצם והבטיחו את עצמאותה המלאה. עד היום, הסורים מציינים בחג לאומי את עזיבת הצרפתים. אבל המחקר של מאות מסמכים סוריים שנחשפו עד כה בארכיונים הצרפתיים יחייב היסטוריונים לבחון מחדש את ההיסטוריה של האזור, בהתחשב בברית החשאית שנרקמה בין בריטניה לסוריה, שאיפשרה לבריטים מידה רבה של שליטה בסוריה עד 48'. למחקר הזה עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת גם על תולדות המאבק להקמתה של מדינת ישראל.

הכנעת סוריה
לתחושת הבגידה של דה גול הוסיפה העובדה, שהקצין שייצג את בריטניה בשנות המלחמה בסוריה ובלבנון היה גנרל אדוארד ספירס. ב-40' היה זה ספירס שחילץ את דה גול מצרפת ברגע האחרון לפני כיבושה על ידי הנאצים. ב-5 באוגוסט 44' שלח ספירס את ריאד אל-סולח, ראש ממשלת לבנון, בשליחות סודית לדמשק. אמצעי הזהירות הבריטיים היו כה קפדניים, שסולח למד את המטרה המדויקת של שליחותו רק כשפגש את הקונסול הבריטי בדמשק. הקונסול הכתיב למדינאי הלבנוני את הצעת ממשלת הוד מלכותו לממשל הסורי, וסולח נדרש למסור את ההצעה לידי סעדאללה אל-ג'אבירי, ראש ממשלת סוריה, שהיה חמיו של סולח.

ההצעה הבריטית כללה, בין היתר, את איחודה של סוריה עם עבר הירדן ופלשתינה כדי ליצור את "סוריה הגדולה"; סוריה גם נדרשה להעניק לבריטניה מעמד מועדף בעניינים צבאיים, כלכליים ותרבותיים, ולא לחתום על הסכם כלשהו עם מדינות אחרות ללא התייעצות מוקדמת עם הממשלה הבריטית. כדי לשכנע את המנהיגים הסורים להסכים לתנאיה, היתה בריטניה מוכנה להבטיח להגן על עצמאות סוריה מפני תוקפנות חיצונית, להמשיך במדיניות הספר הלבן בארץ ישראל ולהביא לעצירה מוחלטת של "השאיפות היהודיות".

ההצעה הבריטית החשאית לממשלה הסורית מראה, כי בניגוד למה שסברו כולם עד כה, באוגוסט 44' נתנה ממשלת בריטניה אור ירוק לנציגיה במזרח התיכון ליישם את תוכנית "הסהר הפורה" של ראש ממשלת עיראק, נורי אל-סעיד. תוכנית זו כללה את הקמתה של "סוריה הגדולה" באמצעות איחודה של סוריה עם עבר הירדן, לבנון וארץ ישראל; בשלב מאוחר יותר היתה אמורה סוריה הגדולה להתאחד בפדרציה עם עיראק; למיעוטים, הנוצרים בלבנון והיהודים בארץ ישראל, תובטח אוטונומיה.

המסמך המפרט את ההצעה הבריטית מוכיח, כי לאחר שלוש שנות התנגדות, צ'רצ'יל ואידן קיבלו לבסוף את עמדות נציגיהם במזרח התיכון, ואימצו אסטרטגיה התואמת את הכוח המתעצם של "הפאן-ערביות". המכשולים היו עצומים: על בריטניה היה לסלק את צרפת מהלוואנט; להפר את התחייבותיה לתנועה הציונית, בתקופה שבה החלו להתברר ממדי השואה באירופה, ולהדיח מהשלטון בירדן את האמיר עבדאללה. בנוסף היה עליה לצפות שצעדיה יכעיסו את האמריקאים והסובייטים גם יחד. למרות זאת איפשרו צ'רצ'יל ואידן, ומאוחר יותר גם אטלי ובווין, לקבוצה של דיפלומטים בריטים ואנשי צבא בעלי ביטחון עצמי מופרז לגרור אותם להרפתקה יקרה, שהביאה כעבור שש שנים לסופה של ההגמוניה הבריטית במזרח התיכון.

בין אוגוסט 44' למאי 45', המכשול העיקרי בדרכן של התוכניות הבריטיות היה ההתנגדות העיקשת של הנשיא כוואתלי, אשר בפגישות ההכנה להקמת הליגה הערבית תמך במחנה המצרי-סעודי מול עיראק. המסמכים הבריטיים והסוריים מציגים תמונה ברורה של הלחץ שהפעילו הבריטים והעיראקים על כוואתלי. הם הובילו את דה גול, שעקב מקרוב אחר התככים הבריטיים והעיראקיים, להעיר כי הנשיא הסורי היה "הפוליטיקאי הישר היחיד במדינות אלה". הוא הצביע לפני ז'ורז' בידו, שר החוץ שלו, על "הצביעות" של הממשלה הבריטית, אשר בלונדון עדיין הבטיחה לשכנע את סוריה לחתום על חוזה עם צרפת, בשעה שנציגיה בדמשק ניסו בחשאי לשכנע את הממשלה הסורית לחתום על הסכם עם בריטניה.

במאי 45' התנהל השלב האחרון במערכה בריטית זו של תככים, פרובוקציות ולחצים, שמטרתה היתה לכפות על כוואתלי לחתום על הסכם עם בריטניה. את המאמצים הבריטיים החשאיים לסלק את צרפת מסוריה תיאם קולונל וולטר סטירלינג (שלעתים פעל במסווה של עיתונאי מ"טיימס" הלונדוני). בדו"ח מ-22 במאי תיאר סטירלינג סצנה שיכלה להופיע בטרגדיה שייקספירית: בעת שמרדם זומם להחליפו, שוכב כוואתלי חולה במיטתו ואוחז בידו פיסת נייר שעליה כתב הקונסול הכללי האמריקאי, ג'ורג' ואדסוורת, התחייבות של ממשלתו לתמוך במאבקה של סוריה לשחרור מהשלטון הקולוניאלי. כוואתלי הצהיר באוזני סטירלינג כי "ארצות הברית היא הידידה הטובה ביותר של הערבים, ואילו הבריטים אנוכיים ואי אפשר לסמוך עליהם לאורך זמן, מכיוון שהם משנים את עמדתם בהתאם לאינטרסים שלהם".

ב-29 במאי, בעיצומה של המתקפה הצרפתית על מוסדות ממשלתו, נכנע לבסוף כוואתלי לבריטים, והסכים להכפיף את ארצו להגמוניה בריטית, בתמורה להגנת בריטניה על סוריה מפני הצרפתים. למחרת פירסם הגנרל פאז'ה את האולטימטום לכוחות הצרפתיים, להפסיק מיד את הלחימה. מן המסמכים שבארכיונים הצרפתיים מתברר, כי ההסכם החשאי הושלם בחיפזון וכלל שבעה מכתבים: חמישה מהם שלח הנשיא כוואתלי לטרנס שון, הציר הבריטי בסוריה ולבנון (מרדם היה חתום עליהם גם הוא), ושניים שלח שון לנשיא סוריה. תכתובת נוספת הנוגעת להסכם הוחלפה בין כוואתלי, מרדם ושון החל מ-2 ביוני ועד ל-2 ביולי.

כל חמשת המכתבים ששלח כוואתלי נפתחים באותו משפט, שבו נשבע הנשיא הסורי בכבודו, בשמו ובשם האומה הסורית: להקים את "סוריה הגדולה"; להעניק לבריטים זיכיונות לחיפוש נפט בסוריה ומעמד פוליטי, כלכלי ופיננסי מועדף במדינה; לאמץ מדיניות חוץ התואמת את זו הבריטית; לאפשר לבריטניה למלא תפקיד בהקמת הצבא הסורי. נראה כי הדאגה העיקרית של כוואתלי היתה להבטיח שהתחייבויותיו לבריטים יישמרו בחשאיות מוחלטת. לכן, בשני מכתביו לכוואתלי, התחייב שון בשם ממשלתו לשמור את מכתביו של כוואתלי בסוד.

בשנים שלאחר מכן נהנו כוואתלי ומרדם מהערצת הציבור הסורי בפרט והערבי בכלל, לאחר שלכאורה הובילו את סוריה לעצמאות מלאה, בלי נוכחות זרה כלשהי. אבל המסמכים הסוריים חושפים את מידת השליטה הבריטית בסוריה, ואת השיטות השונות שהפעילו הבריטים כדי להבטיח כי הנשיא כוואתלי ילך בתלם. הבריטים המשיכו לנצל את החשש הסורי מפני שובם של הצרפתים, והגבירו אותו בהדגשת האיום הציוני והסובייטי, כמו גם שאיפות האמיר עבדאללה להמליך את עצמו על "סוריה הגדולה".

בסופה של 45' ניצלה ממשלת הלייבור החדשה את חששות סוריה משינוי אפשרי של המדיניות הבריטית, כדי להבטיח כי מנהיגיה יעמדו בהתחייבויותיהם שניתנו במאי 45' לבריטניה. מעיראק הפרו-בריטית נקט נורי אל-סעיד צעדים לתאם את מדיניות החוץ של סוריה עם זו של ארצו ביחסים האזוריים והבין-ערביים. קצינים בריטים פעלו בצבא הסורי, אם כי כלפי חוץ נטען שנשכרו באופן פרטי על ידי ממשלת סוריה. המודיעין הבריטי גם השתמש בסוכנים סורים כדי לחתור נגד צרפת בצפון אפריקה.

אבל המכשול העיקרי בדרכה של התוכנית הבריטית-עיראקית-סורית בשנים ההן לא היה צרפת, אלא החתירה של התנועה הציונית להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

סוריה בשירות בריטניה
ביוני 45', בדיון של האסיפה המייעצת הצרפתית על המשבר הסורי, הזהיר שר החוץ בידו את הבריטים כי "hodie mihi, cras tibi" (בלטינית: "מנת חלקי היום, חלקך מחר"). ואכן, בשנים הבאות עשה המודיעין הצרפתי כמיטב יכולתו לגבות מבריטניה מחיר כבד במזרח התיכון. המניע לפעולות הצרפתיות לא היה נקמה גרידא, אלא גם שאיפה לשקם את השפעת צרפת בלוואנט, בייחוד בלבנון, ולסכל את החתרנות הבריטית בצפון אפריקה. מסמכי משרד החוץ הסורי, שהעביר לידיהם סוכנם בדמשק, העניקו לצרפתים הזדמנויות רבות לפעול נגד הבריטים במזרח התיכון, כמו גם נגד ממשלת כוואתלי-מרדם.

בשנים 45'-48', הנשק היעיל ביותר שבו השתמשה צרפת נגד בריטניה במזרח התיכון היה תמיכתה במאבקה של התנועה הציונית. בפגישה ב-6 באוקטובר 45' עם מארק ירבלום, ראש ההסתדרות הציונית בצרפת, הצהיר דה גול כי "היהודים בפלשתינה הם היחידים המסוגלים לגרש את הבריטים מהמזרח התיכון". בנובמבר היה בן גוריון בפאריס, וב-10 בחודש שמע משר החוץ בידו כי צרפת תומכת בעניין הציוני.

המסמכים הסוריים שנחשפו לאחרונה שופכים אור חדש על אירועים שהביאו להקמת מדינת ישראל וקוראים לבדיקה מחודשת של כמה מהתפיסות הבסיסיות באשר למדיניות הבריטית באזור בשנים 45'-48'. ההצעה הבריטית למנהיגי סוריה באוגוסט 44' וההסכם הבריטי-סורי הסודי מ-29 במאי 45' חושפים, כי בריטניה הבטיחה לסוריה - מדינה שעד כה לא היה ידוע שהיתה נתונה תחת הגמוניה בריטית - שהיא תגביל את ההגירה היהודית ותמנע את היווצרותה של מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל. ההסכם חושף גם, כי בקיץ של 45' בריטניה כבר הספיקה לגבש מדיניות מזרח-תיכונית, שהתבססה על ברית עיראקית-סורית, ותוכנית ליצירת סוריה גדולה שכללה גם את ארץ ישראל. מדיניות זו לא יכלה בוודאי לאפשר הקמת מדינה יהודית עצמאית בשום חלק של ארץ ישראל.

מאות מסמכים של דיפלומטים סורים, המכסים את התקופה שבין יוני לדצמבר 45', מספקים פרטים על משא ומתן בין סוריה ומדינות ערביות אחרות לבין ממשלת הלייבור החדשה בבריטניה, בשאלת ארץ ישראל. אפשר לראות כיצד עתידה של ארץ ישראל מילא תפקיד מפתח ביריבות ערבית פנימית וכיצד ממשלת בריטניה השתמשה באיום הציוני כדי להבטיח שמנהיגי סוריה ימלאו את התחייבותם הסודית לבריטניה.

אזהרות אמריקאיות, איומים של הסובייטים, לחץ של מלכי מצרים וסעודיה או ביקורת של נציגי סוריה בוושינגטון ובפאריס - כל אלה לא הצליחו לנתק את כוואתלי ומרדם מהתחייבותם לתמוך במדיניות הבריטית. בכל פעם שכוואתלי, תחת לחץ סעודי ומצרי, ניסה לשחרר את עצמו מתפיסתם, שיחקו הבריטים בקלפים הצרפתי והציוני, בעוד ממשלת עיראק מעודדת פוליטיקאים סורים פרו-עיראקים, במיוחד באזור חלב, להתנגד ללחץ. ותמיד ריחפה ברקע גם תביעתו של האמיר עבדאללה לכתר הסורי. בכל פעם שנראה כאילו כוואתלי אינו קשוב ל"עצה הבריטית", העבירו סוכנים בריטים בסוריה או בירדן, בהם קולונל סטירלינג, סכומי כסף גדולים למנהיגי שבטים במדבר הסורי, בתמורה להצהרת נאמנות שלהם לאמיר עבדאללה.

הבריטים ניצלו את השאיפות הציוניות להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל לא רק כדי לאיים על הסורים, אלא גם כדי לשדל אותם לשתף פעולה. ואכן, בעקבות ההסכם הסודי לקחו על עצמם כוואתלי ומרדם אחריות ישירה לדאוג לכך שארץ ישראל תהפוך לחלק בלתי נפרד מסוריה הגדולה, הנשלטת על ידם מדמשק. התוצאה היתה שלא רק השאיפות הציוניות למדינה יהודית נדחו על ידי מנהיגי סוריה, אלא גם דרישותיו של המופתי אל-חוסייני להקמת מדינה ערבית פלסטינית עצמאית בשליטתו. כך, לדוגמה, חזר מרדם והזהיר את הבריטים שצרפת משתמשת במופתי, שקיבל מקלט מדיני בצרפת בשנים 45'-46', כדי לחתור תחת האינטרסים הסוריים והבריטיים. ב-47'-48' התעמתו כוואתלי ומרדם שוב ושוב עם המופתי, במיוחד על פיקודו של צבא ההצלה בראשותו של פאוזי אל-קאוקג'י.

פגישת דה גול-טרומן
המסמכים הסוריים יכולים לסייע גם בהבנת שני אירועים משמעותיים בדרך להקמתה של מדינת ישראל: מכתבו של הנשיא טרומן מ-31 באוגוסט 45' לראש ממשלת בריטניה קלמנט אטלי, שבו דרש מבריטניה לאפשר את הגירתם של 100 אלף פליטים יהודים ממחנות באירופה לארץ ישראל; והנאום המפורסם של שר החוץ הסובייטי אנדריי גרומיקו באו"ם, ב-14 במאי 47', שבו אישר את הצורך בהקמתה של מדינה יהודית.

עשרה ימים לפני שנשלח מכתבו של טרומן בא הגנרל דה גול לוושינגטון לפגישה ראשונה עם הנשיא האמריקאי. דה גול ייחס חשיבות רבה לנסיעתו, מכיוון שצרפת היתה זקוקה נואשות לתמיכת ארצות הברית כדי לשקם את מעמדה כמעצמה באירופה ובמושבותיה שמעבר לים, בעיקר בהודו-סין, וכדי לפתור את בעיותיה הכלכליות הדחופות. המשבר הסורי הזיק במידה רבה למעמדה של צרפת בארצות הברית, ולכן היה חיוני לדה גול להוכיח שבריטניה, שקשרה קשר עם הסורים לגרש את צרפת משטחיה המנדטוריים, היא האשמה האמיתית.

ניתן להניח, שכדי להבטיח חשאיות חשף דה גול פרטים מההסכם הבריטי-סורי, שעליו למד משירותי המודיעין שלו, רק לנשיא טרומן עצמו. על כל פנים, ב-22-24 באוגוסט נפגש דה גול שלוש פעמים עם הנשיא טרומן. ב-24 בחודש דיווח השגריר הסורי בוושינגטון, נאזם אל-קודסי, לדמשק על זימונו בדחיפות למשרד החוץ האמריקאי. הוא התבקש שם להציג את תגובת ממשלתו על השאלה אם סוריה הסכימה להתאחד עם עיראק ואם ממשלת סוריה שיתפה פעולה עם בריטניה למטרה זו.

הדיפלומט הסורי המופתע, שלא היה מודע להסכם הסודי, שלח מיד את הבקשה האמריקאית לדמשק. הכחשתו של ראש ממשלת סוריה, פארס אל-חורי, לא שיככה את החשדות של האמריקאים. ב-25 באוגוסט דיווח אל-קודסי, כי נודע לו שארצות הברית תתמוך בשאיפותיהם של היהודים כדי למנוע שליטה בריטית מוחלטת על המזרח התיכון. כעבור שישה ימים שלח הנשיא טרומן את מכתבו המפורסם לראש ממשלת בריטניה.

בחודשים שלאחר מכן, דיווח אל-קודסי על הצהרות עוינות וקיצוניות של גורמים רשמיים בארצות הברית נגד בריטניה וסוריה. שר החוץ האמריקאי, ג'יימס בירנס, הצהיר כי הבריטים רצו לגרש את הצרפתים מסוריה ולבנון רק כדי להשתלט על משאבי הנפט. מקור רשמי אמריקאי תהה אם ארצות הברית הכירה בעצמאותה של סוריה רק כדי שתוכל לראות אותה נשלטת על ידי בריטניה, כשהוא מוסיף ש"בריטניה בשלב זה היא האדון האמיתי של המדינה שלכם". דיפלומט אמריקאי אחר הצהיר ש"מטרת התערבותה של בריטניה היא לשעבד אתכם ואת הכלכלה שלכם, ובמלים אחרות, היא רק רוצה להפוך אתכם לקולוניה שלה". דיווח אחר חושף את דעתם של האמריקאים על מה שהם ראו כמדיניות בריטית הרסנית בארץ ישראל. דיפלומט אמריקאי ראה בבריטים את האחראים לתסבוכת שם, תוך שהוא מזהיר את בן שיחו הסורי כי בריטניה מנצלת את הסכסוך היהודי-ערבי "כדי לשלוט בכל מדינות ערב".

התכתובת הדיפלומטית הסורית חושפת גם את התחרות העזה בין בריטניה לארצות הברית על ניצולה הכלכלי של סוריה. הבריטים השתמשו בהשפעתם בסוריה כדי לקדם את האינטרסים של חברות בריטיות, על חשבון חברות אמריקאיות. שגריר בריטניה, טרנס שון, אף הרחיק לכת עד כדי כך שהזהיר את מרדם ממתן אישור לבנקים אמריקאיים לפעול בסוריה, כיוון "שהדבר יביא למיסוד של ניצול קפיטליסטי וקולוניאליסטי של הכלכלה הסורית".

סירובה של הממשלה הסורית ב-47'-48' להעניק רישיון לחברת טפליין, להניח צינור נפט מסעודיה דרך ירדן וסוריה לחופה של לבנון, רק הגדיל את כעסה של ארצות הברית. כלפי חוץ נראה שהממשלה הסורית נוהגת בהתאם להחלטות הסודיות של הליגה הערבית, להחרים את האמריקאים והבריטים בגלל מדיניותם בשאלת ארץ ישראל. למעשה, הבריטים עודדו את סירובה של סוריה. בכל מקרה, טרומן ראה בממשלת בריטניה אחראית לכך, ודחק ללא הרף בבווין לחייב את סוריה להעניק את האישורים הנחוצים.

מה ידע בן גוריון?
הצרפתים שמחו מאוד לספק לנשיא טרומן הוכחות חדשות למזימות בריטיות, בעיקר בארץ ישראל, שאותן סיפק הסוכן הסורי שלהם. אבל האם צרפת מסרה גם לברית המועצות מידע על ההסכם הבריטי-סורי הסודי, או על כוונת בריטניה להקים ברית אזורית אנטי-סובייטית בהשתתפות עיראק, סוריה וטורקיה, שגם עליה למדו מהתכתובות הבריטיות-סוריות? אילו ידעו על כך הסובייטים, הם ללא ספק היו משתדלים לסכל את התוכניות הבריטיות באזור בכלל, ובארץ ישראל בפרט.

השוואה בין התכתובת הבריטית-סורית לתכתובת הסובייטית-סורית חושפת דפוס שחוזר על עצמו: הסובייטים התייחסו לנושאים שהעלו הבריטים בחשאי עם הסורים, בתוך ימים אחדים. למשל, כשהבריטים דרשו שכוחות הצבא שלהם יישארו בסוריה אפילו לאחר שהצרפתים יתפנו, נציג ברית המועצות בדמשק, דניאל סולוד, מיד מחה על כך. כשהבריטים הזמינו את ממשלת סוריה לשלוח נציגים לוועידה חשאית בלונדון שתדון בהגנה על המזרח התיכון מאיומים חיצוניים, בכיר סובייטי במוסקווה מחה על כך לפני הנציג הסורי, פאיז אל-חורי. מדוגמאות אלו ואחרות ניתן להסיק שצרפת אכן דיווחה לסובייטים על פעולות בריטניה במזרח התיכון ובצפון אפריקה.

שאלה מסקרנת יותר היא, אם מסרו הצרפתים לראשי הסוכנות היהודית, דוד בן גוריון ומשה שרת, מידע מן המקור הסורי שלהם. האם יכולתו, הכמעט-נבואית, של בן גוריון לחזות בין השנים 45'-48' התפתחויות אזוריות ובינלאומיות ולהכין את הישוב לעימות צבאי עם מדינות ערב, היתה מבוססת על מידע מוקדם באשר לכוונות סודיות של הבריטים והערבים? האם החשדנות של בן גוריון ביחס לשלטון הבריטי בארץ ישראל, שהוצגה על ידי כמה היסטוריונים כ"אובססיווית" ו"פרנואידית", התבססה, כמו החשדנות של דה גול, על מידע מודיעיני מדויק? האם אמונתו של בן גוריון שהבריטים מעורבים עם מנהיגי ערב במזימה חשאית למנוע הקמת מדינה יהודית, היתה מבוססת על מידע שסיפקו לו הצרפתים? והאם החלטתו הרת הגורל להכריז על הקמתה של מדינת ישראל ב-14 במאי 48', ומאוחר יותר לכפות החלטות מבצעיות גדולות על מפקדי צה"ל, נבעו ממידע סודי שקיבל מידי הצרפתים על תוכניותיהם של הצבאות הערביים?

בחודשיים האחרונים נערך מחקר ראשוני בשלושה ארכיונים (ארכיון בן גוריון בשדה בוקר, ארכיון ההגנה בתל אביב והארכיון הציוני בירושלים), וגם ביומני בן גוריון, בעיקר יומנים מתקופת המלחמה מדצמבר 47' עד יולי 49', במטרה לבדוק אם מידע מהמסמכים הסוריים אכן הועבר לבן גוריון, ואם הוא ידע במדויק את מקורו. כמו כן נבדקו דרכי העברת המידע והמעורבים האפשריים מהצד הישראלי.

במסגרת כתבה זו אפשר להביא רק מעט מהממצאים. כך, לדוגמה, נפגש בן גוריון ב-15 באוקטובר 44' בביירות עם הגנרל פול ביינה, נציג צרפת בסוריה ובלבנון. פגישתם אורגנה ככל הנראה על ידי אליהו אילת (אפשטיין), שנפגש עם ביינה ב-6 בספטמבר, חודשים ספורים לאחר שהמודיעין הצרפתי למד על התוכנית החשאית של בריטניה לגרש את צרפת מסוריה ומלבנון ולסכל את הקמת המדינה היהודית.

בן גוריון מתאר את פגישתו עם גנרל ביינה באריכות, ובעיקר את העובדה שהדגיש באוזני בן שיחו את חשיבותה של מדינה יהודית לקיומה של לבנון נוצרית. ב-23 בנובמבר 44' כתב בן גוריון ביומנו, שהוא שלח מכתב עם קפטן בלאנשאר אל מארק ירבלום. בלאנשאר היה קצין מודיעין ששירת עם כוחות צרפת החופשית בסוריה ובלבנון בזמן המלחמה. ב-45', יחד עם טוביה ארזי, שהיה קצין מודיעין וקישור בין הסוכנות היהודית לצרפת החופשית, הוא ליווה את בן גוריון לכמה מפגישותיו עם בכירים צרפתים בפאריס. בלאנשאר המשיך להיות מעורב בשנים שלאחר מכן במגעים חשאיים בין צרפת לציונים או לישראלים.

בן גוריון היה בפאריס במאי-יוני 45', כשפרץ המשבר הסורי. מהרישומים ביומנו ברור שהוא אימץ בלב שלם את האשמותיה של צרפת נגד הבריטים. אם בריטניה היתה מוכנה ללכת לקיצוניות כזאת נגד צרפת בסוריה, כדי להבטיח את מעמדה באזור, היה ברור לו שהיא מוכנה לכפות פתרון משלה גם על הישוב. ב-8 ביוני הוא כתב ביומנו שהצרפתים תרים אחר שיתוף פעולה עם קבוצות יהודיות כדי לערער את המצב הביטחוני בארץ ישראל, וששליחים של אצ"ל ולח"י היו בביירות.

עד ספטמבר כבר היה ברור שממשלת הלייבור החדשה אינה מתכוונת לשנות את המדיניות הבריטית במזרח התיכון. הצרפתים למדו על כך מהתכתובת בין בריטניה לסוריה. ב-1 באוקטובר שלח בן גוריון מפאריס את הוראתו הידועה למשה סנה, ראש המטה הארצי של ההגנה, לשתף פעולה עם אצ"ל ולח"י בהתנגדות מזוינת לשלטון הבריטי. הקמתה של "תנועת המרי העברי", המשותפת לשלוש המחתרות, נראתה אז צעד קיצוני מאוד, שעורר ביקורת אצל מכמה מעמיתיו, כיוון שההוראות של בן גוריון שמו קץ לשיתוף פעולה קרוב בין התנועה הציונית לבריטניה, שנמשך חצי יובל. בן גוריון נשאר בפאריס כמעט בכל שנת 46' ותחילת 47', כשהוא מוביל את המאבק נגד הבריטים מהמפקדה הזמנית שלו במלון מונסו שבשדרת הוש.

דוגמה אחרת היא שלושת ההסכמים מ-46', בין הסוכנות היהודית לראש ממשלת מצרים, איסמעיל סידקי, בינה לבין האמיר עבדאללה ובינה לבין הכנסייה המרונית, על פתרון של פשרה המבוסס על חלוקת ארץ ישראל. ניתן להבין טוב יותר הסכמים אלה אם לוקחים בחשבון שכל ארבעת הצדדים המעורבים בהם נפגעו מהעסקה הבריטית-עיראקית-סורית מ-45'. הצרפתים סיפקו פרטים על המזימות הבריטיות-עיראקיות למצרים ולכנסייה המרונית. באשר לאמיר עבדאללה, אפשר ששמע עליהן מאנשי הסוכנות היהודית, שאיתה היו לו קשרים קרובים מאז שנות ה-30.

נסיגת הבריטים מהגליל
המסמכים הסוריים חושפים גם את הקשרים הקרובים שנרקמו בין ראש ממשלת לבנון, ריאד אל-סולח, לבריגדיר אילטיד קלייטון, שתפקידו הרשמי היה קצין קישור לליגה הערבית במשרד הבריטי למזרח התיכון בקהיר. מ-46' עד 48' מילא סולח חלק חשוב בדיונים של מנהיגי ערב על עתידה של ארץ ישראל, ואילו לקלייטון היה תפקיד מפתח בשירותי המודיעין הבריטיים במזרח התיכון לאחר מלחמת העולם השנייה.

המסמכים הסוריים מראים כי בקיץ 47' היו מנהיגי סוריה מודאגים מיחסיו המשתפרים והולכים של סולח עם צרפת, ומשיתוף הפעולה שלו עם המופתי, ששהה בביירות באותו זמן. השגריר הסורי בלונדון, נג'יב ארמזני, ששוחח עם ספירס, הודיע למרדם כי מדיניותו של סולח מתואמת עם הבריטים. בדו"ח אחר, הודיע ארמזני למרדם שקלייטון קיבל "יד חופשית" לקדם את רעיון סוריה הגדולה, שעדיין היה על הפרק. לאחר שפגש את סולח בביירות, דיווח מרדם לנשיא כוואתלי שהפעולות של סולח אכן מתואמות עם הבריטים.

בסוף ספטמבר 1947 דיווח סוכן של הש"י (שירות הידיעות של ההגנה) כי ריאד אל-סולח והמופתי, בתמיכה בריטית שקטה, תיכננו ליזום מחאות ושביתות של התושבים הערבים בארץ ישראל נגד התוכנית המתגבשת לחלוקת הארץ, ותינתן אף אפשרות לקבוצות חמושות מלבנון ומסוריה לתקוף ישובים יהודים בגליל. יש לציין כי הבריגדיר קלייטון היה בלבנון בספטמבר ואוקטובר 47', שם התקיימו מפגשי הליגה הערבית שנועדו לקבוע מדיניות ערבית משותפת, דיפלומטית וצבאית, בשאלת ארץ ישראל. מומחים לענייני ערבים, שיעצו לבן גוריון, הטילו ספק בדיווחו של הסוכן, אך נציג המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית אליהו ששון, שבא מפאריס לניו יורק ערב הדיונים באו"ם על תוכנית החלוקה, הזהיר כי פעולות אלו אכן מתואמות עם הבריטים.

בשבועיים שלאחר מכן העמיד בן גוריון את הישוב בכוננות, כוחות גויסו ונשלחו לגליל וישובים בוצרו. היו שראו בכך תגובה מוגזמת וסימן לפאניקה, בעוד אחרים מפרשים זאת כתרגיל צבאי בלבד, שנועד להזהיר את הבריטים. אבל אם לוקחים בחשבון את המידע שהשיגו הצרפתים מהסוכן הסורי שלהם על שיתוף הפעולה הקרוב בין סולח לקלייטון, מידע שהם בוודאי העבירו לבן גוריון או להגנה, אפשר להבין טוב יותר את תגובתו של בן גוריון.

בסוף 47' ובחודשים הראשונים של 48' המשיכו הצרפתים לשלוח דיווחים על שיתוף הפעולה של סולח וקלייטון, לפעמים דרך מוריס פישר - קצין ביון ארץ-ישראלי ששירת בצבא צרפת החופשית בסוריה ובלבנון עד 45' ובסוף אותה שנה מונה לנציג הסוכנות היהודית בפאריס (עם הקמת המדינה התמנה לשגריר הישראלי הראשון בצרפת). למשל, ב-13 בינואר דיווח פישר כי קלייטון הגיע להסכם חשאי עם סולח על נסיגת הכוחות הבריטיים מהגליל לחיפה, כדי לאפשר חופש פעולה לצבא ההצלה הערבי.

דוגמאות אלו, ואחרות שלא הובאו כאן, אינן מספקות הוכחות חד-משמעיות לכך שהצרפתים חלקו עם הישראלים מידע שלמדו מהמסמכים הסוריים. עם זאת, אם ניקח בחשבון את ההסכם הבריטי-סורי החשאי, את העוינות של הצרפתים לבריטניה אחרי גירושם מסוריה ומלבנון ואת שיתוף הפעולה הקרוב בין צרפת לתנועה הציונית בשנים 45'-48', האפשרות הזאת נראית סבירה ביותר.

מכל מקום, המסמכים הסוריים שנחשפו עד כה בארכיונים בצרפת יחייבו את ההיסטוריונים להעריך מחדש את המדיניות הבריטית שלאחר המלחמה במזרח התיכון בכלל, ובארץ ישראל בפרט. אולי ראוי לצטט לסיום את דבריו של הקונסול הכללי של צרפת בירושלים, רנה נוויל, שהצהיר ביוני 48' - בשיאו של המצור שהטילו כוחות הלגיון הערבי (הירדני) על ירושלים - כי "יש כאלה הלוחצים על ההדק ויש כאלה המושכים בחוטים".*

© כל הזכויות שמורות בידי המחבר

מאיר זמיר הוא פרופסור להיסטוריה של המזרח התיכון במחלקה ללימודי המזרח התיכון של אוניברסיטת בן גוריון בנגב

http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...SubContrassID=0

Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby