בס"ד

פרשת תרומה

פרשתינו מתארת את ציווי ה' את משה על עשיית המשכן וכליו ומיקומם במשכן. "וְשַׂמְתָּ אֶת הַשֻּׁלְחָן מִחוּץ לַפָּרֹכֶת וְאֶת הַמְּנֹרָה נֹכַח הַשֻּׁלְחָן עַל צֶלַע הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה וְהַשֻּׁלְחָן תִּתֵּן עַל צֶלַע צָפוֹן" (שמות כ"ו, ל")

אומר הרב נבנצל שליט"א: אין ספק שישנם טעמים בתורת הנסתר על מיקום הכלים במשכן, אולם לפי הפשט אפשר ללמוד מכאן נקודה אחת עוטפת אור בהבנת בניית המשכן והקמתו ומטרת הכלים. בנוהג שבעולם, אדם הרוצה לסעוד דואג להדליק נר סמוך למקום הסעודה. ואילו במשכן התורה מצווה להניח את המנורה רחוק מהשולחן.וכך אומרת הגמרא: "שולחן בצפון ומנורה בדרום. א"ר זריקא אמר רבי אלעזר: לא לאכילה אני צריך ולא לאורה אני צריך" (מנחות פו דהיינו: הקב"ה לא צריך סעודה (שולחן) ולא צריך נר (מנורה) אלא שמצוות הללו הן בשבילנו, עלינו להדליק את המנורה לפני ה' ולערוך את השולחן אשר מונח בו לחם הפנים. אבל הקב"ה לא צריך אכילה ולא צריך אור אלא להפך: האור יוצא מהמקדש לכל העולם.

אפשר להבחין בכלל זה לא רק בשולחן ובמנורה אלא בכל כלי המשכן ובעבודה הנעשית בו. קיימת סכנה של ממש שהאדם המביא קרבן או מנחה לבית המקדש או שהתורם להקמת המשכן או להחזקתו, ירגיש שהוא "נותן" לקב"ה משהו.

ועל זה מזהירים הנביאים פעם אחר פעם: "הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה" (תהילים נ' י"ג) כשהתורה מצווה על האדם להקריב קרבן או להפריש תרומה, האדם מטבעו נוטה לחשוב שכאילו חסר ח"ו לקב"ה משהו. דבר זה הוא חיסרון גדול באמונה מצד אחד, ומאידך, ואולי יותר חמור מזה, נוצרת באדם אשליה שכאילו הוא ח"ו מֶעל הקב"ה בנקודה מסוימת שהרי הקב"ה זקוק לתרומה או למנחה ואם כן הוא מרגיש שיכול להכתיב ולדרוש תנאים: "אני אביא קרבן לה' בתנאי שיעשה לי כך וכך". ירמיהו הנביא זועק "הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר...וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ" (ירמיהו ז', ט'-י') אנשים חושבים שיכולים לחטוא ולעשות כאוות נפשם, ולאחר מכן יביאו קרבן עולה ושלמים והכל יהיה בסדר.

גם בימנו שאין בית המקדש ישנם אנשים שטועים בהשקפתם; הם חושבים שאפשר לרמות במסחר, להוציא ממון מהזולת בכוח הזרוע וכד' ולאחר מכן לתת תרומה מכובדת לבית כנסת או לקנות ספר כל נדרי בכספים מרובים ויבוא זה ויכפר על זה. זו טעות חמורה. אנחנו צריכים לדעת שזה שיכולים לעבוד את ה' באמצעות התפילה או הקרבנות, או זה שיכולים לתרום כספים לבית כנסת, זהו חסד גדול מאת הקב"ה שנתן לנו את האפשרות לעבוד אותו, אבל אין פירושם של דברים שהקב"ה צריך את העבודה או את הכסף שלנו.

אילו היה רוצה היה הקב"ה בורא אלפי עולמות ואין סוף בעלי חיים לקורבנות בלי עזרה מצידינו, רק שרצה הקב"ה לזכות אותנו שנרגיש "כאילו" אנחנו עושים משהו ומקבלים שכר בעד עבודתנו ולא כמתנת חינם, כדי שלא נתבייש כל כך.

הרמח"ל כותב (מסילת ישרים פ'א) שהאדם נתון בעולם בו מתנהלת מלחמה פנים ואחור, דהיינו: מכל צד יש לאדם ניסיונות, מצד אחד – קשה מאד להתמודד עם העוני, העני מורה לעצמו היתר בדיני ממונות, פוטר את עצמו מכל מיני חיובים, וכיוצא בזה. העושר מצד שני הוא ניסיון לא פחות קשה. לעשיר קשה לעזוב את עסקיו ולהתמסר לתורה, קשה לו לתת צדקה כפי ברכת ה' אשר בירך אותו. שלווה מצד אחר זה ניסיון - ייסורים מצד שני הם גם ניסיון קשה.

אומר הרב, כאן בנקודה שהזכרנו מתנהלת המלחמה הכי קשה פנים ואחור. מצד אחד האדם נדרש לעבוד את ה' בבית המקדש, בקורבנות, בתפילה וכדו' ומצד שני דורשים ממנו לדעת שאינו עושה כלום, שאין הקב"ה צריך כל זאת. מצד אחד האדם נדרש לתת צדקה לעני כפי כוחו ואם לא ייתן לו - העני עלול למות. האדם חייב להרגיש שחיי העני תלויים בו אבל מצד שני הוא צריך לדעת שמזונותיו של העני קצובים לו מראש השנה עד ראש השנה בדיוק כמוהו ואם הוא לא ייתן לעני צדקה, הרבה דרכים למקום לפרנס את אותו עני והוא, שלא נתן יבוא על עונשו.

הגמרא אומרת "כל העונה אמן יהא שמיה רבה מברך בכל כוחו קורעים לו גזר דינו" (שבת קיט ישנם שתי דרכים להסביר מהו "בכל כוחו". התוספות מסבירים "בקול רם". המשנה ברורה מדגיש: "ומכל מקום לא ייתן קולות גדולות שיתלוצצו עליו בני אדם ויגרום להם חטא" (סי' נו' סע' א' ס'ק ה') אלא שצריך לענות בקול חזק כפשוטו.

רש"י מסביר: "בכל כוונתו". מה פירוש "בכל כוונתו"? לפי הפשט הכוונה היא שלא יחשוב על דברים אחרים בזמן אמירת "יהא שמיה רבה מברך", אבל הרב מסביר שהאדם צריך להבין בעניית הקדיש שזוהי כל מטרתו בחיים: שידע שהוא נברא על מנת להיות עבד ה' ולקדש שם שמים. ולמרות ידיעה זו האדם צריך לדעת שהקב"ה לא צריך את זה, הקב"ה נתן לנו את הזכות להשיג מעלה גדולה זו: לקדש שם שמים, וזה רק חסד שעשה איתנו לטובתנו ולתועלתינו. כל זה כלול בהסבר של רש"י "בכל כוונתו", לדעת שכל מטרתנו היא לקדש שם שמים.

מטרה זו צריכים ליישם אותה לא רק בבית הכנסת בשעת התפילה או בזמן הלימוד אלא בכל אורח חיינו: בבית, בעבודה, ברחוב או בקופת חולים. מחובתנו לשמור על דמות ראויה לחיקוי ולגרום לסביבה לאהוב את ה', לקיים מה שנאמר:"וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקיךָ"(דברים ו', ה') "שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש ת"ח, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה. פלוני שלמדו תורה ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר: (ישעיהו מט) "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר"(יומא פו.)



שבת שלום

יצחק חלבה



לעילוי נשמת אברהם בן טאוס ת.נ.צ.ב.ה

לעילוי נשמת רחל בת קלארה ת.נ.צ.ב.ה..

לעילוי נשמת אאמו"ר אברהם (אלברטו) בן מרים חלבה ת.נ.צ.ב.ה.

לעילוי נשמת שרה בת קלארה ת.נ.צ.ב.ה.

לעילוי נשמת שושנה בת מרכדה ת.נ.צ.ב.ה.

לעילוי נשמת יעקב בן בהייה ת.נ.צ.ב.ה.

הקישורים שלי: http://www.drivehq.com/web/yakov/mylink.htm