בס"ד

פרשת תצווה

רעיונות על הפרשה על פי תורתו של הרב אביגדור נבנצל שליט"א

בסוף הפרשה הקב"ה מצווה את משה "וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת" (שמות ל', א')

פירוש המילה קטורת הוא: דבר המעלה עשן של ריח טוב. אבל חז"ל פירשו פירוש נוסף: קטורת, מלשון קשר (קיטרא בארמית זה קשר) הקטורת מקשרת את כל העולמות, מחברת בין הקב"ה לעם ישראל והיא היחידה שמקטירים אותה על המזבח הפנימי. את כל שאר הקורבנות מקריבים על המזבח החיצון, מזבח העולה.

אם נעשה השוואה בין שני המזבחות נגלה שמזבח הקטורת הוא יותר חשוב ממזבח העולה: מצד אחד מזבח הקטורת הוא מזהב ואילו מזבח העולה מנחושת (בבית המקדש היה מאבנים). הבדל נוסף הוא המקום בו היה מונח מזבח הקטורת, ההיכל שהוא קרוב לקודש הקודשים (לכן נקרא מזבח הפנימי) ואילו מזבח העולה היה בעזרה (ולכן נקרא מזבח החיצון).

המילה קורבן היא מלשון קירבה, הקרבן מקרב את העולמות זה לזה, אבל הקטורת מקשרת אותם. קשר הוא דבר יותר עמוק. בשבת מותר לקרב שני דברים זה לזה אבל אסור לעשות קשר כי הקשר הוא חיבור, זאת יצירה חדשה. קשר אם כן הוא יותר חשוב מקרבה כך מסביר הרב נבנצל שליט"א.

יש בקטורת יותר כוח לפעול מאשר בקורבנות. מה הסיבה לכך? הסיבה היא שכל קלקול מצד האדם צריך תיקון וככל שהקלקול הוא יותר גדול נצרך תיקון יותר גדול לתקנו.

חז"ל לימדו אותנו שהקטורת מכפרת על לשון הרע "יבא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי" (יומא מד.) למה הקטורת נקראת דבר שבחשאי? משום שהתורה אמרה "וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ" (ויקרא ט"ז, י"ז) אמנם מקרא זה נאמר בהקשר של יום הכיפורים, אבל דין זה הוא בכל יום בשנה: כהן הנכנס להקטיר קטורת חייב להיות לבד, אסור שיהיה כהן אחר בהיכל באותה שעה.

לשון הרע גורם לפירוד גדול "וְנִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף" (משלי ט"ז, כ"ח) "מפריד ממנו אלופו של עולם" (רש"י שם) הנרגן (בעל לשון הרע) מפריד הפרדה מוחלטת בינו לבין הקב"ה, ואם הפירוד הנגרם מלשון הרע הוא גדול כל כך צריך קשר חזק מאד על מנת לתקנו.

התורה הטילה קנס של חמישים שקלים על אונס ומפתה. אבל מוציא שם רע צריך לשלם קנס של מאה שקלים. על כך אומרים חז"ל "נמצא האומר בפיו חמור מן העושה מעשה" (ערכין ג', ה') אונס ומפתה עשו מעשה נפשע ומתחייבים בקנס של חמישים שקלים ואילו מוציא שם רע הוא רק דיבר בפיו ומתחייב מאה שקלים. המשנה ממשיכה ואומרת "שכן מצינו שלא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע" (שם) דהיינו: עשר פעמים ניסו אבותינו את הקב"ה במדבר ובכל זאת גזר דינם (שלא להיכנס לארץ) נחתם רק כשדיברו לשון הרע על ארץ ישראל. רואים מכאן עד כמה חמור חטא לשון הרע שגורם לריחוק ופירוד.

ביום הכיפורים ישנם שלושה קורבנות פנימיים: פר החטאת, השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' והקטורת. למה דווקא שלושת הדברים הללו? אומר הרב: הפר רומז על חטא העגל - שורש כל העבירות שבין אדם למקום. השעיר רומז על חטא מכירת יוסף "וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם" (בראשית ל"ז, ל"א) זהו שורש כל העבירות שבין אדם לחברו. והקטורת מכפרת על לשון הרע כאמור, כי הרי מכירת יוסף היא אמנם עברה גדולה מצד השבטים אבל גם יוסף הביא את דיבתם רעה אל אביהם וגרם לפירוד.

שואל הרב: מדוע לשון הרע מפריד את הקב"ה מישראל יותר מחטאים אחרים?

התשובה היא: כשיהודי חוטא השטן מקטרג עליו לפני ה' אבל קטרוג זה לא בהכרח מתקבל, אולם כשבני ישראל מדברים לשון הרע, הקב"ה מקבל את הלשון הרע מהשטן מידה כנגד מידה וזה מפריד בינינו לבין אבינו שבשמים. על כל קטרוג אחר של השטן הקב"ה מוצא צד זכות לעם ישראל אבל בלשון הרע האדם הרי חיפש את החובה של חברו ולא את הזכות ולכן הקב"ה רואה באדם את החובה ולא את הזכות.

זאת הייתה לכאורה עיקר טעותם של השבטים הקדושים (עד כמה שמותר לנו לדבר עליהם, שהרי הדבר ברור שהייתה טעות דקה מן הדקה לפי גודל מעלתם). יוסף לא דן מספיק את אחיו לכף זכות וגם האחים לא דנו אותו לכף זכות.

היום אנחנו עדים לצערנו לאחוז גבוה מאוד של גירושין בין בעל ואשתו כשהגורם העיקרי לכך הם הסכסוכים בניהם שמתחילים בעיקר מזה שכל צד לא דן את השני לכף זכות. האישה השתדלה להכין ארוחת ערב טעימה ובעלה בא בטענת: או שחסר מלח, או שיש יותר מדי פלפל או שהאוכל שרוף. ואם בכל זאת כל התבלינים מתאימים ולא מוצא שום טענה אחרת, הוא אומר: אבל את יודעת שאני בדיאטה!!

וכן האישה כלפי הבעל. כשהבעל מגיע הביתה אחרי יום עבודה מתיש, מיד היא מתחילה עם מסכת הצרות: הילד עשה כך והילדה כך והברז שתיקנת עדיין מטפטף, וכו'.

צריכים לדעת כלל חשוב: מי שמחפש צד חובה תמיד ימצא אותו ומי שמחפש צד זכות ימצא צד זכות. וכשנתבונן בכל דבר תמיד נמצא שיש הרבה סיבות למה ועל מה להודות לאישה והרבה סיבות למה ועל מה להודות לבעל.

הרב אומר שמי שמצער את אשתו הוא עובר (בין השאר) בלאו "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן" (שמות כ"ב, כ"א) ולמה? מסיבה פשוטה: התורה הקפידה על עינוי אלמנה יותר מאשר אישה אחרת משום שלאישה יש בעל שמגן עליה מפני המציקים לה, אבל אלמנה אין לה בעל שיגן עליה. לכן, אם הבעל מצער את אשתו אין לה מי שיגן עליה והיא בסיטואציה של אלמנה, ממילא הבעל עובר על הלאו האמור.

עלינו לנקוט במשנה זהירות בכל דיבור בין בעל לאשתו, בין אדם לחברו על מנת למנוע פגיעה באחרים, ובעיקר להיזהר מלשון הרע המפרידה בין האנשים וממילא גם בינינו לבין אבינו שבשמים.

שבת שלום
יצחק חלבה




לעילוי נשמת אברהם בן טאוס ת.נ.צ.ב.ה
לעילוי נשמת רחל בת קלארה ת.נ.צ.ב.ה..
לעילוי נשמת אאמו"ר אברהם (אלברטו) בן מרים חלבה ת.נ.צ.ב.ה.
לעילוי נשמת שרה בת קלארה ת.נ.צ.ב.ה.
לעילוי נשמת שושנה בת מרכדה ת.נ.צ.ב.ה.
לעילוי נשמת יעקב בן בהייה ת.נ.צ.ב.ה.

הקישורים שלי: http://www.drivehq.com/web/yakov/mylink.htm