בס"ד

פרשת פקודי

רעיונות על הפרשה על פי תורתו של הרב אביגדור נבנצל שליט"א

"וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ: "וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה אֶת הָאֹהֶל וְאֶת כָּל כֵּלָיו...וכ'ו"(שמות ל"ט, ל"ב-ל"ג)לאחר סיום העבודות הנחוצות למשכן התורה מדגישה פעם נוספת שהכל נעשה כפי שציווה ה' את משה "כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הָעֲבֹדָה" "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ (שם מ"ב, מ"ג)

שואל הרב נבנצל שליט"א: למה התורה חוזרת פעמיים על עניין המלאכה שעשו בני ישראל?פעם כתוב שעשו בני ישראל את כל "העבודה" ופעם שראה משה את כל "המלאכה". אומר הרב שיש כאן חילוק בין עבודה לבין מלאכה. עבודה זהו מושג המתייחס לעבד העושה עבודה פיזית הקשורה ליגיעה; לעומת זאת המושג מלאכה מתייחס למלך ה"נמלך בדעתו" ורק אחר כך עושה. למשל אם אומרים שמלך בנה ארמון אין הכוונה שהוא חפר את היסודות וסחב את האבנים או את המלט וכד' אלא שהוא נמלך בדעתו או שהתייעץ עם שריו והחליט לבנות את הארמון, לאחר מכן הוא נתן את הפקודה והעבדים ביצעו את הבנייה בפועל. זה ההבדל בין עבודה למלאכה. התורה מדגישה שבני ישראל עשו את העבודה כפי שציווה ה' את משה. דבר זה כל אחד יכול לבחון אם נעשה כהוגן או לא, מספיק שיש לך את הנתונים, את המידות, המשקל, סוג החומרים הנצרכים וכו' וכבר אפשר לוודא שהכל תקין. אבל כדי להבחין איזו מחשבה, כוונה נכונה וטוהר לב הושקעו בעשייה צריכים את משה רבינו, רק הוא יכול לאשר זאת. זה מה שכתוב "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'" (שם).

אם נתבונן במלאכות האסורות בשבת יתכן ששני בני אדם יעשו את אותה פעולה מבחינה חיצונית, אותה "עבודה", אבל מבחינת מחשבה או כוונה ("מלאכה") עושים דבר שונה לגמרי.

לדוגמה: שני אנשים קושרים קשר, אחד מהם מתכוון שהקשר יתקיים לעולם והשני קושר אותו זמנית, הראשון חייב משום שקשר קשר של קיימא והשני פטור משום שקשר קשר שאינו בר קיימא (לפחות לפי חלק מן הפוסקים). הרי לנו שלמרות שהעבודה היא אותה עבודה, המלאכה משתנה על פי כוונתו של העושה אותה.

לפעמים הדבר אינו תלוי בעושה המלאכה אלא במחשבה של מישהו אחר. למשל שני אנשים שהתירו כל אחד קשר אחד מהנזכרים במשל הקודם, זה שהתיר את הקשר הראשון שהוא בר קיימא - חייב, משום שהאדם שקשרו התכוון לקשרו לזמן ארוך, ואילו זה שהתיר את הקשר השני שאינו בר קיימא - פטור. הרי לנו שהחיוב לפעמים אינו תלוי בפועל הפעולה.

אם מפקד בצבא נתן פקודה לשני חיילים ליישר את השטח והחיילים אכן מילאו את הפקודה אלא שאחד מהם חשב שהמפקד רצה להקים אוהל והשני חשב שהמפקד רצה לזרוע מלפפונים, הראשון חייב משום בונה כי הכין את הקרקע לבנין והשני חייב משום חורש כיון שהכין את הקרקע לזריעה; למרות ששניהם עשו את אותה העבודה מבחינה חיצונית, המלאכה היא לגמרי אחרת.

הוא הדין במשכן: כדי להבחין כמה "לשמה" השקיעו, מה הרמה של "לב טוב" שהייתה בביצוע, בכמה אהבת ה' ויראת ה' נעשתה המלאכה צריכים את ההבחנה של משה רבינו, רק הוא יכול לראות שאכן עשו אותה כאשר ציווה ה' את משה, ולברך אותם עקב כך: "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידכם"(רש"י שם) ראוי המשכן שעשיתם שתשרה שכינה בו.

מוסר גדול לומדים מסוגיה זו: עיקרון זה הוא נכון גם בתחומים אחרים. אם למשל צריכים לקנות תפילין אפשר לבדוק אותם מבחינה חיצונית: אם הם מרובעים, שחורים, יש להם ארבע פרשיות כו'. ישנם דברים הפוסלים בתפילין שאי אפשר להבחין לאחר כתיבתם: אם ילד או גוי כתבו אותם (היו דברים מעולם...) אזי התפילין פסולים. אבל יש דברים שאי אפשר להבחין בהם גם בשעת כתיבתם: כמה יראת שמים היה לסופר, כמה לב הוא השקיע בכתיבה, כמה אהבת ה' ואהבת המצוות היו לו בזמן הכתיבה. ככל שההשקעה הרוחנית היא יותר גדולה, השפעת הקדושה על ידיהם תהיה יותר גדולה.

הוא הדין בלימוד תורה. אפשר לשמוע שיעורים טובים מכל מיני רבנים, אבל יש להעדיף את הרב הכי ירא שמים, הרב שמפגין יותר אהבת ה', כפי שדרשו חז"ל על הפס': "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא" (מלאכי ב' ז') "אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו" (מועד קטן יז.).

הוא הדין לאדם עצמו: לפי מידת יראת השמים שישקיע בלימוד כך ההשגות שישיג יהיו יותר טובות ואיכותיות. כמו כן במצוות צדקה: הגמרא מספרת על רבי חייא שהגיע זמנו להיפטר מן העולם ומלאך המוות לא הצליח ליטול את נשמתו כיוון שרבי חייא לא הפסיק לרגע את לימודו, "לא פסיק גירסא מפומיה". בלית ברירה מלאך המוות התחפש לעני וביקש לחם מרבי חייא להשביע את רעבונו, וכשהלה נתן לו לחם אמר לו מלאך המוות: אם כך אתה מרחם על העני תרחם גם עלי שבאתי בשליחות ה' ליטול את נפשך. ורק אז רבי חייא הסכים למסור את נשמתו.

שואל הרב חיים שמואלביץ זצ"ל: מה הדמיון בין נתינת לחם לעני לבין מסירת הנפש למלאך המוות? ומתרץ: רבי חייא כשהיה נותן לחם לעני היה נותן לו את נפשו ולכן הטענה של מלאך המוות הייתה נכונה: אם הוא מסוגל לתת את נפשו לעני שיסכים גם לו למסור את נפשו ולהיפטר מהעולם.

הנביא אומר: "וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ" (ישעיהו נ"ח, י') ולא "ותפק לרעב לחמך". אומנם למעשה חייבים לתת לעני לחם אבל יחד עם זאת צריך לתת לו גם את הנפש.

נלמד מרעיון זה להשקיע לב טהור במעשה המצוות שממילא עושים כל יום; כמידת אהבת ה' שנשקיע איכות המצווה תגדל ונשיג השגות גדולות יותר.

שבת שלום
יצחק חלבה



לעילוי נשמת אברהם בן טאוס ת.נ.צ.ב.ה
לעילוי נשמת רחל בת קלארה ת.נ.צ.ב.ה..
לעילוי נשמת אאמו"ר אברהם (אלברטו) בן מרים חלבה ת.נ.צ.ב.ה.
לעילוי נשמת שרה בת קלארה ת.נ.צ.ב.ה.
לעילוי נשמת שושנה בת מרכדה ת.נ.צ.ב.ה.
לעילוי נשמת יעקב בן בהייה ת.נ.צ.ב.ה.

הקישורים שלי: http://www.drivehq.com/web/yakov/mylink.htm