סיפור שנכתב ע"י די מזמן (לפני כחצי שנה אם לא יותר)

ליל קיץ אחד ששינה הכול. אותו ליל קיץ שזיכרונו חדר לנשמתי כמו חלום.
זה היה באותו לילה על קצה הצוק עליו היא ישבה. הבטתי בה, מוקסם.
הים השחור והעננים התכולים, ביניהם היא נראתה זוהרת כמלאכית.
זה היה נראה שהעולם פרוש למרגלות רגליה, נשלט על ידי עיניה.
הבטתי בה דקה בודדה. שערה השחור התפרע ברוח, ובין שערותיה הבליחו נצנוצי הכוכבים מהמרומים.
בכל שנייה שעברה, ליבי החסיר עוד פעימה. המחשבה שמה היא תסתובב גרמה לחושיי להתמוגג. צעדתי בצעדים חרישיים לעברה, ללא כל מחשבה בראשי. הדבר היחיד שרציתי לגלות, הוא איך נראות עיניה -
אותן עיניים הגורמות לגלי הים לבהוק מתחת לשמי התכלת האפלים יותר מהמוות עצמו.היא הסתובבה באיטיות, כאילו חיכתה לבואי. ניצבתי מולה ונשאבתי לתוך חלום. עיניה הכחולות-ירוקות בהקו כמו יהלום מלוטש אשר צבעיו לא ניתנים לתיאור על ידי אדם , או אפילו מלאך.
הבטנו אחד בשני במשך שניות בודדות. הרוחות הקרירות ליטפו את עורנו, והדממה הקנתה לרגע תחושה חלומית."איך קוראים לך?" המילים יצאו מפי באיטיות. כל מילה נראתה כתפילה השוברת את דרכה בין ענני השמיים האפלים אל עבר מלאכים."טניה" היא ענתה בחיוך מסמא חושים. "קוראים לי טניה." הרגשתי כאילו תפילתי לאושר נצחי התגשמה בבת אחת.
קרבתי אליה מבלי להסיר את מבטי מעיניה לשנייה אחת. "זה לא דבר שרואים כל יום." אמרתי במסתוריות.
היא הביטה בי במבט מפתה והחלה לרדת במורד השביל אל עבר החוף. ירדתי אחריה בשביל ובאופן טבעי החזקתי את ידה, היא לרגע לא התנגדה. המשכנו ללכת במורד השביל מתחת לעננים הכהים שהחלו לאט להתבהר.
הלכו על שולי החוף, ליד קונכיות הים המלבבות. היה נראה שהזמן עומד מלכת.
באמצע החוף, לנגד רעש הגלים המתנפצים על האבנים הגדולות ומתחת לעננים שירדו מטה כנוצות ויצרו ערפל מיסטי צחור, התנשקנו במשך שעות.
לא ידעתי מהו זמן באותו רגע, לא ידעתי דבר. האוויר ליטף את עורנו בעוד התנשקנו, והערפל הסמיך החביא אותנו מהעולם כולו.
הסתכלנו לכיוון הגלים המתנפצים והקשבנו לצלילם המרגיע את הנפש. יכולתי להישבע שהעולם יצר למעננו גן עדן זמני עד צאת השחר.
"זה היום האחרון שלי כאן." היא לחשה. הבטתי בה מבולבל, הרגשתי את ליבי הכבד שוקע אל תוך נשמתי.
כשהבטתי עמוק אל תוך עיניה, לפתע הבנתי, אך לא הצלחתי להשלים עם זה.
הסטתי את מבטי לכיוון השמיים השחורים ולחשתי לה: "יש מקום שאני צריך להראות לך לפני כן."
הסטתי חזרה את מבטי אליה. היא חייכה אליי וחיבקה אותי ברכות. חשתי בחושיי מתנתקים מהעולם ומתרכזים אך ורק בה.
הלכנו חזרה במורד השביל. השמיים מעלינו החלו להיות בהירים יותר ויותר, ידעתי שהזמן קצר.
המשכנו ללכת מספר דקות עד שהגענו ליער מלבב.היה זה היה מקום אגדי, עם המון דשא, עצים, מעיינות ובעיקר אווירת אהבה.התדהמה ששטפה את פניה, הקנתה לי תחושת שמחה. קיוויתי לקחת אותה ביומה האחרון למקום שמעולם לא הייתה בו, והצלחתי.
הלכנו שעות בין עצי היער שהפך מחשוך למואר במהירות מצמררת.
היא הידקה את אחיזתה בידי. הרגשתי את הפחד שלה חודר דרך ידה אל כל נקבובית בגופי.
קולות חלשים וחזקים נשמעו מכל קצוות היער, אך לא היה לנו אכפת – ידעתי שנגיע בזמן.
לבסוף, הגענו למקום המושלם שרציתי להראות לה.
זו הייתה גבעה שבראשה נעמד עץ גדול, עתיק ובודד.
קראתי לה "גבעת הכוכבים", ולעץ קראתי "עץ הירח".
הגבעה תמיד בלילות הייתה מוארת באור הכוכבים הקוסמיים שעזרו לנו למצוא את דרכנו גם בחשכה מוחלטת, והעץ תמיד היה מואר אך ורק באור ירח טהור וצחור שהבליח מבעד לענפיו ועליו הגדולים.
פסענו אל ראש הגבעה, ושכבנו למרגלות העץ הגדול.
הבטנו בכוכבים השרויים על השמיים האפלים, מבליחים בין עליו של העץ שהחלו ליפול עלינו.
עצמנו את העיניים והחזקנו ידיים במשך דקות ספורות.
שחררתי את האחיזה בידה כשהרגשתי שהיא מנסה לקום. פקחתי את עיניי במהירות והבטתי בה פוסעת אל עבר קצה ההר שהיה מספר מטרים מאחורי העץ.
היא פסעה אל קצה ההר באיטיות והתיישבה. הירח היה תלוי מעליה כקישוט על רצועת בד שחורה ענקית.
קמתי במהירות והתיישבתי לידה בקצה ההר. הבטתי מטה אל הנפילה האינסופית אל השאול השחור.
ההרגשה ששטפה אותי כשהסתכלתי מטה הייתה כה מלטפת ומרגיעה. היא עוררה בי שלווה פנימית יוצאת דופן.
הייתי בטוח שהיא עוררה אותה הרגשה גם בה.
הפניתי את ראשי מן התהום החשוכה אל פניה. הבטתי עמוק אל תוך עיניה שהתבוננו מטה אל החשכה.
"היא כל כך אוהבת את החשכה הנקייה שהלילה מציע כרגע." חשבתי לעצמי.
בלי אזהרה מוקדמת היא הסיטה את ראשה לכיווני בתנועה חדה ולחשה ממעמקי נשמתה:"אני שלך."
דמעות החלו לזלוג מעיניה. היא חיבקה אותי, אך הפעם בחוזקה, כאילו מפחדת שאברח.
דמעותיה היו כה חמות, שרפו את עור פניי באיטיות. "תבוא איתי" היא לחשה היישר לתוך אוזני כמבקשת משאלה ממלאך שומר.
הזלתי דמעה בודדה שזלגה במהירות אל עבר ליבי. היא ננעצה בו כסכין.
"זה הבית שלי." שרבבתי את שפתיי שהיו ספוגות בדמעותיה.
"תעזוב איתי." היא התעקשה. "עוד לא סיימתי." היא פרצה בבכי שפילח את שפיותי וערפל את כל חושיי.
דממה שררה למספר שניות שנראו ארוכות כנצח מלא ייסורים.
היא הרפתה מעט מהחיבוק ומחתה את הדמעות מעל פניי. "נפגש בקרוב?"היא שאלה בחיוך מאולץ.
חייכתי, אך ידעתי שזה לא יהיה בקרוב. "תחכי לי." אמרתי, רועד.
היא הנהנה לאישור והחלה לקום על רגליה באיטיות. הבטתי בה מתרוממת מעלה וראיתי כיצד דמעותיה מתנפצות לרסיסים על ההר.
לפתע היא נראתה שלווה ורגועה, מייד לאחר שהתבוננה מעלה.
היא הביטה בירח שהילתו האירה שביל קצר מקצה ההר ועד לתחתיתו.
הדמעות שפרצו מעיניי באותו רגע היו כבדות יותר מהעולם עצמו. עצמתי את עיניי באיטיות כשראיתי אותה מרפה מגופה ונותנת לו לצנוח אל התהום.
לאחר מספר שניות הסתכלתי אל הירח שגרם לה לשלווה ורוגע.
באותו רגע הבנתי. שלווה ורוגע שטפו את כל גופי. הרגשתי את חושיי חוזרים לקדמותם.
קמתי על רגליי מבלי להסיר את עיניי מהירח. כל גופי היה מכוסה בהילת הירח הצחור.
בעיניים בוהקות לחשתי אליו:"עוד מעט, אהובה."
עצמתי את עיניי בחוזקה ונשבעתי שלא אפקח אותן עד שתחזור...