הפשיטה, כפי שתיארה רונן ברגמן:
"בסופו של דבר רבין השתכנע. צוותי הפשיטה של סיירת מטכ"ל הגיעו במסוקים, שנחתו על פסגת ג'בל סנין, במרחק רב מהכפר, כדי לא לעורר תשומת לב והמשיכו בג'יפים לכיוון הכפר. את הקטע האחרון עשו ברגל. ללוחמים היה מידע מפורט על המתרחש בדירתו של דיראני 'עד לרמת המיטות', כפי שהגדיר זאת אחד מהם. הם גם ידעו כי באותו יום הוא חוגג את יום הולדתו הארבעים ושישה. זו היתה מסיבת הפתעה אמיתית. הלוחמים חלפו בשקט בתוך הכפר, בלי לעורר תשומת לב. הכניסה לבית עברה אף היא בשקט. היה ברור מלכתחילה כי יש תחרות בין שני הצוותים שנכנסו לבית מי יגיע ראשון לחדר השינה. צוות אחד, שבו היה גם עמנואל מורנו (שייהרג לימים בפעולה של הסיירת בבעל- בק, שבה ניסו, בין השאר, לאסוף מידע על גורל החטופים רגב וגולדווסר) נכנס דרך המטבח. מפקד הצוות השני, ראש מפלג פח"ע בסיירת סרן ליאור לוטן, היה הראשון שהגיע לחדר. בהחלטה בינו לבינו מראש הוא נכנס לחדר עם אקדח שלוף, אבל בלי כדור בקנה. דיראני, מתברר, שמע רעשים חשודים וכבר התרומם משכיבה, אפוף קורי שינה אבל גם עם אקדח ביד. לוטן זינק לעברו, הסיט ביד אחת את האקדח והלם במשתיק הקול של אקדח הגלוק שלו בפניו של דיראני. עמנואל מורנו סיפר בתחקיר הפנימי שנעשה מיד לאחר החטיפה כי שמע צעקות ונכנס לחדר לסייע ללוטן להוריד מעל גבו את אשתו של דיראני, שקפצה עליו כדי להציל את בעלה. אין ספק, כך אוהבת ישראל להצטייר. פעולה נועזת וחטיפת קלפי מיקוח כדי לפתוח את סגור ליבם של האויבים האטומים. זה הצליח לסיירת מטכ"ל במבצע 'ארגז כלים' לחטיפת הגנרלים הסורים, שכופף את הנשיא אסד להחזיר את הטייסים הישראלים מהשבי. לא היתה סיבה שזה לא יעבוד עם חיזבאללה. רבים בישראל היו משוכנעים כי חטיפת דיראני תפתור את חידת רון ארד. אחד מחבריו של ארד לטייסת, שאז עוד שירת בחיל האוויר, אפילו אמר למפקדי סיירת מטכ"ל שהוא היה בטוח שהם ינצלו את גורם ההפתעה, יחקרו את דיראני בשטח, יחלצו מפיו איפה ארד ועל הדרך יצאו להביא את הנווט הנעלם. זו היתה תקוות שווא. ולא שהלוחמים לא ניסו. דיראני הוכנס לחדר אחר, שם נעשתה לו חקירת שטח קשה מאוד בליווי מכות נמרצות. דיראני אמר שאין לו מושג איפה רון ארד. אז הוכנסה גם אשתו פנימה, וזה לא שינה דבר. היא הצליחה להשתחרר מחסימת הפה שלה וצעקה 'הכל בעזרת אללה, הכל בעזרת אללה.' כשהלחץ לא עבד הכניסו החוקרים את עלי, בנו הקטן של דיראני, ואמרו 'אתה ואשתך כבר מתים, אבל לפחות אותו אתה יכול להציל,' ואז קירבו אקדח לרקתו של הבן. עיניו של דיראני יצאו מחוריהן מרוב אימה, אבל הוא עדיין לא מסר מידע. שבע הדקות שהוקצבו לחקירה חלפו ללא תוצאות. דיראני נכבל לאלונקה שהובאה פנימה ועיניו כוסו. הלוחמים החלו להתפנות מהבית בתרגולת 'אמא אווזה', בלשון הסיירת, כשבה כל מפקד חוליה בודק שכל אנשיו עמו ואומר לכוח שמחוץ לבית כי הוא יוצא. היציאה היתה מאזור מואר אל תוך עלטת הלילה של הכפר; כלומר, הלוחמים היוצאים עיוורים לכמה שניות ויש לוודא כי אין עליהם איום חיצוני. אחרונה עזבה את הבית החוליה שהחזיקה את אחיו של דיראני שנתפס קודם לכן, במהלך המבצע, כבן ערובה. זמן קצר לאחר מכן עלה האח על גג הבית עם רובה ציד. אמנם ארבעה צלפים של היחידה ראו אותו באמצעים לראיית לילה ויכלו להרוג אותו בן רגע, אך על פי ההוראות המוסמכות אדם עם רובה ציד בדרום לבנון אינו מהווה איום, ולכן הם לא לחצו על ההדק, האח לירות באוויר והעיר את כל הכפר. בעת הפינוי בדרך חזרה למסוקים עוד ניסה דיראני להשתחרר בכוח. הוא נפל מהאלונקה וחטף חבטה בראשו, עוד אחת. לוחמי הסיירת שהשתתפו במבצע, ובהם אלוף- משנה הרצי הלוי, לימים מפקד חטיבת הצנחנים, זוכרים את הנסיגה בחזרה לג'יפים שייקחו אותם למסוקים, כמעט כולה בעלייה קשה עם האלונקה של דיראני, כאחד המאמצים הפיזיים הקשים ביותר שעברו. אנשי הכפר, שהחלו לדלוק אחריהם בעקבות אזעקת האח, החלו לירות אש בלתי מכוונת על הכוח הנסוג במעלה. אחד הקליעים פגע ברב- סרן ש', לימים מפקד הסיירת, בישבנו. המסוקים של הכוח הפושט הועברו לאתר נחיתה חלופי, מפני שהראשון התגלה. בשטח איבטח את המסוקים לוחם הסיירת סרן ניר פורז בפיקוד על כוח נוסף. הג'יפים נסעו במהירות מטורפת לאתר החדש ונבלעו בתוך היסעורים. הם נחתו, ראשית, בבית הספר הטכני של חיל האוויר, שם הועבר דיראני למסוק אחר. מסוק אחד יצא עם ש', הקצין הפצוע, לבית החולים, ויתר המסוקים החזירו את הלוחמים למפקדת הסיירת. אחד הלוחמים מספר: 'היתה זו טיסה לאורך החוף בבוקר. לכולנו היתה תחושה עזה של התרוממות רוח, בעיקר בגלל שזה עבד בדיוק על פי התכנון.' אף על פי כן, זמן קצר לאחר הנחיתה אמר ליאור לוטן כי לדעתו הסיכוי להוציא מידע בעל ערך מדיראני אינו גדול. 'ראיתי איך המבט בעיניו משתנה כשהוא הבין מי אנחנו, ושאנחנו לא עומדים להרוג אותו אלא לקחת אותו איתנו,' אמר לקציני המודיעין. 'פתאום נזקפה קומתו.' במנחת בבית הספר הטכני חיכה לדיראני רופא צבאי, שבדק אותו. המסוק המריא שוב והביא את דיראני הכבול ומכוסה העיניים למתקן החקירות הסודי של יחידה 504 (מתקן 1391) במרכז הארץ. לאחר הקליטה והטיפול הרפואי בחבלה בראשו של דיראני שנגרמה כשניסה להתנגד, ראשו גולח, הוא צולם וניתן לו כינוי- 'מז"ר 810554'. כאות הוקרה על הביצוע המושלם העניקו בסיירת מטכ"ל לצוות החוטף תמונה של דיראני המוכה והחבוש ממוסגרת עם ההקדשה הבאה:
'לצוות עוקץ ארסי,
בתקווה שהיחסים בינינו ישתפרו בעתיד.
שלכם
מוסטפה'." (מתוך הספר "מדינת ישראל תעשה הכל", מאת ד"ר רונן ברגמן, "הוצאת כנרת" פרק 27 "עוקץ ארסי", 2009, עמודים 383-386.)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)