לאחר כל הדיונים הנה מין סיכום. הלא אי אפשר להתעלם שמדובר היה באדם מיוחד במינו, ציוני גדול ואדם שתרם רבות לרעיון הציוני, אם בדעה ואם בבמעשה. אמר או לא - זה ממש לא משנה כי האמירה הזו באה לידי ביטוי בעצם העשייה. אני מצידי מאמין שיוסף טרומפלדור חשב, חי והאמין שאם יש צורך - טוב למות בעד ארצנו.



לנוכח המלחמה המתרחשת לאורך רצועת עזה, לנוכח איומי החמאס, החיזבאללה, אחמדינג'אד ושאר אויבי ישראל, נתחזק בהעלותנו את זכרם של קומץ הלוחמים בפיקודו של יוסף טרומפלדור שהחזיקו מעמד נוכח האויב


מאת: ד"ר חנן רייך |
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nfc.co.il/img/envelop.gif]





[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nfc.co.il/Thumbs/200/XX-30529201030732.jpg]




בימים קשים אלה, כאשר מטח טילי הקסאם הבלתי פוסק הגיע גם לאשקלון, ומנהיג החמאס הנייה מבטיח לנו מלחמת חורמה, נוכל בוודאי לשאוב עוצמה ונחישות מהגיבור האגדי יוסף טרומפלדור ז"ל, אשר נרצח בידי פורעים ערבים בתל-חי, לפני 88 שנים.

יוסף טרומפלדור נולד ב-1880 לאב אשר נחטף קודם לכן בגיל 13 לשירות כפוי בצבא הצאר הרוסי, ואשר למרות ששירת במסגרת זו שנים רבות, שמר על זהותו היהודית וחינך את שבעת בניו לנאמנות ליהדות, לצאר, לצבא הרוסי, ולמולדתו רוסיה.

יוסף טרומפלדור למד תחילה בחדר ואחר כך בבית הספר העירוני ברוסטוב, שם הצטיין בלימודיו. את בחינות הכניסה לבית הספר הריאלי עבר בהצלחה, אך לא התקבל בשל ה'נומרוס קלאוזוס', אשר הגביל את מספר היהודים שהורשו להתקבל לבתי הספר. הוא הושפע מהרצל והקים בעירו חוג ציוני, אך פעילותו פסקה ב-1902 עקב גיוסו לצבא הרוסי. כחסידו של הסופר טולסטוי, התנגד לאלימות, אך החליט להתגייס כדי שלא יפרשו את הימנעותו כפחדנות יהודית.

במלחמת רוסיה-יפן התפרסם שמו של טרומפלדור כגיבור המצטיין בקור רוחו ובכוח עמידתו, וזהוא כה באות ההצטיינות ובדרגת סמל. אך, כאשר נתקל שוב באנטישמיות היה נחוש עוד יותר להוכיח את אומץ לבו. הוא נודע שוב במעשי גבורה ואומץ לב נוכח פני האויב, וזכה להערכה רבה ביחידתו. ב -1904 ריסק פגז את ידו השמאלית והרופאים קטעו אותה מעל המרפק. למרות פציעתו חזר לחזית, וזכה לכן להוקרה מיוחדת: הוא העולה לדרגת רב סמל, וזכה באות הצטיינות נוסף. כמפקד מחלקה זכה להערצתם הרבה של חייליו. ב-1905 נכנעה פורט ארתור וטרומפלדור נלקח למחנה שבויים ביפן.

במחנה השבויים ייסד תרומפלדור אגודה ציונית בשם "בני ציון השבויים ביפן", הוציא עיתון ציוני והמשיך לפתח את רעיונותיו על הקמת מושבות-עובדים שיתופיות בארץ ישראל. כמו כן סייע טרומפלדור לייסד אגודה ציונית בקרב הקהילה היהודית הזעירה שביפן עצמה. מעניין לציין כי במלאת מאה שנים לשביו, החליטה העיר טאקאישי ביפן, בה שכן מחנה השבויים שטרומפלדור הוחזק בו, להקים תערוכה לזכרו.

עם שחרורו ב-1906 היה טרומפלדור ליהודי הראשון בצבא הרוסי שזכה לדרגת קצונה בלי להמיר את דתו לשם כך. הוא קיבל את דרגתו ביחד עם אותות הצטיינות רבים מידי הצאר הרוסי עצמו, בנוכחות הצארינה שענדה לו את המדליות באופן אישי, ונתנה לו מתנה - יד תותבת. בנוסף, הציעו לו להירשם לאקדמיה הצבאית ולהמשיך בקריירה צבאית, אולם טרומפלדור היה כבר רחוק מענייני הצבא הרוסי והחל להתכונן במרץ ליעוד שבחר לעצמו - ישוב ארץ ישראל.

במכתב ששיגר באותה תקופה לאחיו שמואל, כתב בין היתר מעין נבואה שהגשימה את עצמה: "אם תפרוץ מלחמה בארץ ישראל, בוודאי יכתירוני שם בתואר מפקד, אף על-פי שאני מוכן לשרת שם גם כחייל פשוט. הן שם נהיה בבית, לא אצל זרים (...) מאמין אני יום יבוא, ואני עייף ומיוגע, אשקיף בשמחה ובגיל על שדותי שלי, בארצי שלי. ולא יאמר לי איש: לך לך נבזה, זר הנך בארץ זאת. ואם יאמר לי איש כך, בכוח ובחרב אגן על שדותי וזכויותי. ואם אפול בקרב - מאושר אהיה. אדע לשם מה אני נופל."

ב-1912, מיד עם סיום לימודיו, יצא טרומפלדור, יחד עם חבורת סטודנטים, להקים גרעין ראשון למושבה שיתופית בארץ, שכן ראה בעיקרון השיתוף המלא בעבודה וברכוש עיקרון יסודי בישובה של ארץ ישראל.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נאלץ טרומפלדור לגלות למצרים, שם פנה אל זאב ז'בוטינסקי, בהצעה לשיתוף פעולה בהקמת גדוד של מתנדבים שיעמידו עצמם לרשות ממשלת אנגליה, ויצטרפו למאמץ המלחמתי הבריטי ול"שחרור" ארץ ישראל. הבריטים סירבו להצעה להקים יחידה יהודית לוחמת, והסכימו רק להקמת גדוד של מובילי פרדות שנשלח להלחם בגליפולי לצדם של הבריטים, וגייסות אנזא"ק - האוסטרלים והניו-זלנדים. טרומפלדור מונה לסגן מפקד הגדוד.

ביוני 1917 חזר טרומפלדור לרוסיה כדי לפעול שם למען הציונות וארץ ישראל. שאיפתו הפעם הייתה לגייס כוח יהודי של מאה אלף איש שיישלח לארץ ישראל. הממשלה הזמנית של רוסיה ראתה בעין יפה את תוכניתו השאפתנית של טרומפלדור, אולם הממסד היהודי והציוני ברוסיה הסתייג.

בעקבות מהפכת פברואר חלה תחייה והתעוררות בתנועה הציונית ברוסיה. מספר החברים "שוקלי השקל" היה למעלה ממאה וארבעים אלף, ועשרות אלפי בני נוער שאפו לעלות לארץ ישראל.

ברית 'החלוץ' העולמית ריכזה את הצעירים המעוניינים לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה. התנועה אימצה רבים מרעיונותיו של טרומפלדור ובחרה בו, בוועידתה הראשונה, ליו"ר התנועה.

באוקטובר 1919 שב טרומפלדור ארצה והתקבל על-ידי ז'בוטינסקי בהתלהבות רבה. הוא קרא להגברת העלייה ארצה: "כל רגע יקר. כל הנכנס לארץ, ניצל ממוות בטוח או מחיי אנוסים. כל רגע של איחור - לחטא יחשב לנו". ישראל שוחט, מראשי ארגון השומר, ביקש מטרומפלדור לצאת לגליל העליון ולבדוק במקום את המתרחש שם. בסוף 1919 חדרו בדואים לכפר גלעדי, החרימו נשק ושדדו כסף ורכוש, תקפו את תל חי והרגו את אחד המתיישבים. דוד בן-גוריון ביקש מטרומפלדור לארגן את הגנת היישובים ולדווח על המצב. חששם של מגיני תל חי, שעליהם פיקד טרומפלדור, הלך וגבר בשל העזרה המועטה שקיבלו ממוסדות היישוב החלשים, וועד ההגנה שהיה אז בחיתוליו.

ב-9 בפברואר 1920 כתב טרומפלדור לוועד ההגנה, כי מנהיגי הערבים קיבלו החלטה "להחריב ולהשמיד את היישוב היהודי בגליל העליון". הוא שלח למנהיגי היישוב בקשה לתגבר את הכוחות ולשלוח אספקה בדחיפות: "אנו דורשים שוב: החישו עזרה לתל חי וכפר גלעדי! מצבן קשה...". ועד הפועלים ביפו כינס אסיפה, שבה השתתף בן-גוריון, שבה הוחלט על תגבור הכוחות בצפון, אולם מספר האנשים שנשלחו היה מועט.

ביום י"א באדר תר"פ, 1 במרס 1920, הגיעו ערבים למקום וביקשו להיכנס כדי לבדוק אם אין בישוב חיילים צרפתים. הותר להם להיכנס, אולם אז החליטו הערבים להחרים את נשקם של אנשי תל חי. כשניסו לקחת בכוח את נשקה של דבורה דרכלר, פקד טרומפלדור לפתוח באש על התוקפים. מייד לאחר מכן פרצו חילופי יריות ותרומפלדור נפגע קשה בבטנו. בינתיים התוקפים נסוגו זמנית, אך הקרב נמשך כאשר חלק מן הערבים מבוצרים בעליית הגג של תל חי. לשני הצדדים היו אבדות, ובאמצע הקרב הוכרזה הפוגה שבה פינו הערבים את הרוגיהם ופצועיהם. מגיני תל חי הצליחו בהמשך לסלק את התוקפים בהשליכם רימוני יד לעבריהם, אולם לנוכח האבדות הכבדות ואזילת התחמושת, התקבלה ההחלטה לנטוש את תל-חי ולסגת.

טרומפלדור פונה לכפר גלעדי ומת בדרך. המילים האחרונות שאמר טרומפלדור לפני מותו, על-פי עדותו של ד"ר גרי, היו: "אין דבר - כדאי למות בשביל ארץ ישראל". משפט זה הפך לסמל לאחר מותו של טרומפלדור ונטישת תל-חי. תושבי כפר גלעדי התפנו גם הם, ואצבע הגליל נותרה ריקה מיהודים למשך כמה חודשים.

טרומפלדור ושבעה מחבריו וחברותיו קבורים יחד, בקבר אחים, תחת פסל האריה השואג, בבית קברות סמוך לתל חי. על-שם שמונת הלוחמים הללו נקראה לימים קריית שמונה. חניכיו של טרומפלדור הקימו על שמו תנועה חלוצית בשם גדוד העבודה וההגנה. זאב ז'בוטינסקי, מנהיג הרוויזיוניסטים וחברו הקרוב של טרומפלדור, הקים תנועת נוער על שמו - בית"ר, ברית יוסף טרומפלדור. על שם טרומפלדור נקרא גם הקיבוץ תל יוסף. כמו כן רחובות רבים בארץ קרואים על שמו. מותו של טרומפלדור בהגנה על תל חי הפך מייד לאבל לאומי. בכל שנה בי"א באדר עולים תלמידי בתי ספר וחברי תנועות הנוער אל הקבר, על-מנת לציין בטכס ממלכתי את הקרב ואת אשר הוא מסמל. סיפור גבורתו ומותו של טרומפלדור הפך לאגדה עליה חונכו דורות רבים של יהודים בארץ ישראל. דימויו, שלא היה רחוק מהמציאות, של גיבור ללא חת, הנכון תמיד להקריב עצמו למען המולדת, אף מצא את ביטויו בשירים מרגשים.

לנוכח המלחמה המתרחשת לאורך רצועת עזה, לנוכח איומי החמאס, החיזבאללה, אחמדינג'אד ושאר אויבי ישראל, נתחזק בהעלותנו את זכרם של קומץ הלוחמים בפיקודו של יוסף טרומפלדור שהחזיקו מעמד נוכח האויב, ואשר בזכותם יש לנו היום מדינה חזקה ומשגשגת.

"היה היה גיבור עתיק
צורים בקע, סלעים העתיק
היה היה גיבור חידה
ולו זרוע יחידה."

"בגליל בתל-חי
טרומפלדור נפל
בעד עמנו בעד ארצנו
גיבור יוסף נפל
דרך הרים דרך גבעות
רץ לגאול את שם תל-חי
לאמור לאחים שם:
לכו בעקבותי
בכל מקום ובכל רגע
תזכרו אותי
כי נלחמתי וגם נפלתי
בעד מולדתי
כל היום אני חרשתי
ובלילה קנה רובה בידי האחת אחזתי
עד הרגע האחרון."