אחד הדברים הטובים ביותר שקרו לי בשבוע שעבר זה היצירה: יצרתי המון, עם המון חשק ודחף ליצור.
היו רגעים שהייתי עצובה והרגשתי רע. אמא שלי מאוד תמכה בי רגשית ועזרה לי.
בתחילת השבוע הבחור בעבודה היה חסר 3 ימים, וזה ממש גרם לי שקט נפשי. הייתי יכולה משש להתרכז בעבודה כמו שצריך והיתה לי הרגשה מקבילה לשלווה.
היו לי שני מקרים לפני שבועיים דווקא, שהשפיעו על שבוע שעבר וממשיכים להשפיע:
בטאי צ'י לפני שבועיים מישהו אמר שהוא מרגיש אנרגיה בידיים, ואני, ברוב טיפשותי בדיעבד רציתי להרגיש איך זה מרגיש "אנרגיה שנובעת מהידיים". אני אישית לא מרגישה כלום, ולי אין זרימות בגוף ותחושות אנרגטיות, אז רציתי להרגיש. אותו אדם הוא כמו תינוק אנרגטי. יש לו אנרגיות אמוד מאוד מאוד חזקות, אז הוא לא יודע להשתמש בהן ולנתב אותן. בקיצור שמתי את יד ימין בין הידיים שלו (הידיים לא נוגעות). הוא מרגיש אנרגיה ואני לא מרגישה כלום. הוא לא האמין לי. אבל כלום! אח"כ במהלך השיעור היד שלי התחילה להרגיש מאוד רגישה. משהו היה שם לא בסדר, תחושה לא טובה. כשהגעתי הביתה האנרגיות בגוף שלי התחילו קצת להשתגע. תחושות לא טובות בגוף. לוקח לפחות יום עד שהגוף שלי יצליח לנקות ולסלק את עיקר האנרגיות שלא מתאימות לי.
המסקנה הכי הכי חשובה: אסור לי להכניס אנרגיות של אף אחד לגוף שלי! זה עושה לי רע. אז היום, כשמישהו אחר בצ'י קונג רצה לעשות לי משהו שארגיש אנרגיה, אמרתי לו: לא.

ומשהו אחר: בטיפול הדיקור האחרון שהיה לי, היו תחושות לו נעימות ביני לבין המטפל שלי. כל אחד ראה משהו אחר מהצד שלו. כמה ימים אחרי הטיפול החטלתי שאני לא רוצה לשמור בבטן, ועשיתי מעשה שבשבילי אני זקוקה לאומץ כדי לעשות אותו: כתבתי לו מכתב ורשמתי לו בדיוק מה הפריע לי, מה פגע בי בהתנהגותו, ומה בדיוק כאב לי. אני זקוקה לאומץ, כי באופן כללי אני מאוד פוחדת להתעמת עם אנשים.
הוא היה גדול מהחיים. כשהוא קיבל את המכתב הוא מיד התקשר אלי והתנצל. הוא לא היה מודע לתחושות שלי. הוא הסביר לי מה הוא בדיוק עושה (הוא לא אוהב להסביר מה שהוא עושה, דבר שמשאיר מקום להרבה דימיון והתבססות על ססטיסטיקה, וזה עושה בעיות). בכל מקרה אני מנסה לעבוד על עצמי כדי להגיע אליו יותר ממקום של כוח פנימי. פחות ממקום של היזקקות וחוסר. זה בעצם סוג של מסקנה.

משהו פחות נחמד ומצער שהיה בשבוע שעבר זה לא משהו שקרה לי, אלא לאחראית שלי. היא התמוטטה במוצאי שבת. היתה לה דלקת בבטן המון זמן, והיא הסתובבה בעבודה כל הזמן עם כאבים חזקים. האנטיביוטיקה החזקה שקיבלה לא עזרה בכלום. ניתוח של שעתיים. ברוך השם, עכשיו היא בסדר. היא תחזור אלינו בקרוב, אבל מאוד הצטערתי בשבילה. כי אני מבינה את עיניין הכאבים שצריך לסבול. את חוסר האונים והפחד שעוברים כששום דבר לא עוזר. יש בינינו נקודות דימיון רבות. היא שומרת בבטן המון דברים ולא רואים עליה כלום, עד שזה מתפוצץ, ואתה באמת לא יודע מאיפה זה מגיע לך. אם המקרה שלה גרם לי להבין משהו, זה גרם לי להבין שזה ממש ממש חשוב לא לשמור בבטן. כי אם מסתכלים על הקשר בין גוף לנפש - זה אחד הדברים שיכולים לקרות. זה גם גרם לי להבין שאני ממש לא מבינה את חשיבותה העצומה של העבודה העצמית, של ההשתדלות. אני מזניחה את שלי כבר הרבה חודשים.

סה"כ היה שבוע טוב.

gvip
玛丽尔
כל מקרה הוא נס אלוהי
אני לא מבולגנת, אני פשוט חושבת שכאוס זה הסדר של היקום...