23/9 יום פתיחת המנהרה, אצלנו בגזרה הכל שקט. הבסיס שלנו ישב בקצה הרחוב ההיקפי של היישוב ניסנית בצפון רצועת עזה. בבוקר צורפתי בתור מש"ק אחראי לאימון לוט"ר של הצוות הצעיר של הפלוגה, ובמשך כל היום טחנו תרגילים יבשים ברחבי הבסיס.

24/9 היום שאחרי. בבוקר הספקנו עוד כמה תרגילים יבשים יותר מורכבים, ואז ירדנו למטווח החטיבתי. הקמנו והכנו את האימון וחיכינו לחובש שיגיע ממפקדת החטיבה המרחבית, ההמתנה התארכה ואחרי שעה ארוכה של התייבשות בשמש (כולל אירוע של כמעט פליטת כדור בגלל שעמום) וניסיונות חוזרים לברר בקשר מה קורה, נאמר לנו שהחטיבה נכנסה לכוננות בגלל הבלגן ברמאללה. ביטלנו את האימון וחזרו לבסיס.

25/9 בשעת בוקר מוקדמת יצא צוות שלנו למעבר מגן 12, בו נכנסו הפועלים הפלסטינים לאיזור התעשיה המשותף במחסום ארז. הם שהו במקום 20 דקות ולאחר שלא נראתה פעילות מיוחדת התקפלו חזרה. במקביל, צוות שתוכנן לבצע ליווי של מחבלים אל בית המשפט הצבאי במחסום ארז יצא אל כלא אשקלון, אסף את המחבלים והביא אותם אל בית המשפט שם החלו הדיונים. בשעה 10:00 ספיר המ"פ מכנס את המש"קים הותיקים ומסביר להם שהמצב בשטח נפיץ ולהיות מוכנים להקפצה. תוך דקות כל החיילים - בלי פקודות ובלי השטויות הרגילות - החלו לארגן את הציוד האישי והפלוגתי. גם החיילים הכי זרקנים ואדישים נראו פתאום ברס"פיה, ממלאים מחסניות ומחליפים ציוד בלוי. כל פק"לי הכוננות הוצאו לרחבת החניה ורועננו. התחושה באוויר היתה מאוד לא שגרתית, ללא לחץ ובגישה עניינית ומעשית. בשעה 11:00 כל הפלוגה מכונסת לתדריך במועדון, ספיר מציג את השיבוצים והמשימות שרלוונטיים למה שעלול להתפתח. בסיום התדריך אנחנו יוצאים החוצה לרחבה ומדליקים סיגריה.

לחיילים שמעולם לא חוו קולות ירי מחוץ למטווח, מה שהחל באותו הרגע היה כמעט מהמם. צרורות ארוכים ופיצוצים נשמעו מכיוון מחסום ארז שבמורד הגבעה, חלק מהכדורים עפו ממש מעל ראשינו. לרגע אחד היה נראה שכל הפלוגה נכנסה לאמוק כללי, בתכל'ס כמעט מייד כולם התעשתו ורצו לתפוס מחסה לאורך הגדר החיצונית של הבסיס שצופה מערבה אל בית להיה. החשש שעלה בשיחות בין החיילים בעמדות היה שהתושבים יחלו במתקפת גלי אדם אל עבר היישוב.

במקביל, הצוות שעבד בבית המשפט למטה הרגיש שהמצב נפיץ. מפקד הצוות סגן ע' ניגש אל השופטת סא"ל שיינדורף ושאל אותה האם לא יהיה ראוי לעצור את הדיון לפחות עד שדברים יתבהרו - השופטת שכנראה חיה בעולם משלה השיבה בשלילה. לאחר מספר דקות, כמה כדורים שכנראה נורו בקרב שהתפתח במוצב מגן 12 פגעו בגג האסבסט של אולם הדיונים - ע' נכנס חזרה לאולם והודיע לשופטת שהיא יכולה להמשיך את הדיון לבדה והוא מצידו מפנה בנוהל חירום את האסירים חזרה לכלא אשקלון.

במהלך הקרב הגדול במחסום ארז, הפלוגה שלנו עדיין חיכתה בבסיס. רק לאחר מספר שעות החליט אלוף פיקוד דרום להפעיל את פקודת "שעה מוקדמת" להחזרת כוחות צה"ל בקנה מידה גדול לרצועת עזה. החלטה זו התבססה בין היתר על פציעתו הקשה של מח"ט דרומית אל"מ אסף שביט שבפרוץ הקרבות מיהר לפגוש את מקבילו הפלסטיני ליד כפר דרום וכשניגש ללחוץ את ידו ספג כדור בבטן.

מאחר והפלוגה שלנו היתה מצויידת באותה תקופה בסך הכל בשלושה רכבים - רנו 205 של המ"פ ושני ואנים מסוג ונדורה, נאלצנו להמתין עד שהצוות מבית המשפט יסיים להזדכות על האסירים ויחזור לבסיס. מיד לאחר שובם העמסנו את הונדורות ויצאנו לכיוון מעבר כיסופים שהוגדר נקודת הכניסה העיקרית של הכוחות פנימה. לקראת ההגעה ראינו את היסעורים עם הפצועים ממריאים לכיוון סורוקה, וכשהגענו לאיזור הפעילות עצרנו בצד לתדרוך נוסף. זו עמדה להיות הפעם הראשונה מאז נסיגת צה"ל משטחי A של הרצועה בה צה"ל עמד לחזור פנימה, ולצורך זה נפתח - שוב לראשונה - שטח כינוס בשדות הקיבוצים הקרובים לגדר שאין להם קו ראיה וירי לתוך הרצועה.
הצוותים שלנו חולקו למספר חוליות כדי לאפשר זרימה שוטפת ועקבית של כלי רכב. הערב ירד, ואיתו החלו להגיע שיירות אינסופיות של מובילי טנקים, אוטובוסים וטיוליות של חיילים ורכבים נוספים שנשלפו מהימ"חים (וככה הם גם נראו). כדי למנוע תקיעות, החבר'ה שלנו נדרשו לווסת להכווין ולסדר עשרות כלים, כשבשלב מסויים השילוב בין חושך ופודרה בכמות גדולה כמעט העלימו אותן מעיני נהגי המובילים ורק בנס אף אחד לא נדרס. זו היתה עוד עבודה מהסוג שאין בה הילה של לחימה או יוקרה של מודיעין וטכנולוגיות, ועדיין חיונית ביותר כדי לבנות בתוך פרק זמן יחסית שטח כינוס/היערכות שיכול בפקודה בודדת להתגלגל לתוך הרצועה ולהתחיל לעבוד. הזרמת הכוחות נמשכה הרחק אל תוך הלילה, ורק לפנות בוקר הצלחנו לשים את הראש לעצום עיניים לכמה דקות.

בימים הבאים ניהלנו במשמרות את שטח הכינוס. לחלקנו היה חוסר המזל לשמוע על חברים שנפצעו ונהרגו, למרבה הצער עקב המחסור בכוח אדם אף אחד מאיתנו לא יכל לצאת להלוויות. בסופו של דבר האש דעכה ולחימה נגמרה, ועדיין היא השאירה בנו תחושה חזקה שברגע האמת עשינו את העבודה היטב ולפחות אישית צברתי בה ניסיון בעל ערך רב שיוכיח את עצמו שוב ושוב במשך 20 שנות מילואים.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל