היתה בחורה שלמדה איתי פעם קורס אחד. גם היא נאנסה, הרבה יותר מפעם אחת. כשהיא סיפרה לי את זה, זה לא היה במילים מפורשות, אבל הבנתי. גם אני לא ידעתי מה להגיד לה. רק שתקתי. הקשבתי. אני באמת לא יודעת מה אומרים במקרים כאלה חוץ מאשר "אני מצטערת". יותר מאוחר היא כתבה שני שירים על זה והראתה לי ושם היא אמרה את זה במפורש. את המילה "אונס". אני הרגשתי כל כך קטנה מהבחינה הזו שלא יכולתי להכיל אותה, לעטוף אותה באהבה, בהקשבה, בכתף מנחמת. היא אמרה לי בדיוק מי זה היה. אני לא ידעתי איך לנהוג איתה, על מה לדבר איתה, כי כל הדברים שאני אומרת וחושבת עליהם - או שהם וורודים או שהם כל כך שייכים לקטגוריה של הבלים - הבלי העולם הזה, כדברי קהלת. מי אני בכלל? אין לי שום דבר לתת לה. היא בכלל היתה בחורה בעלת גדלות נפשית אדירה, לב אדיר, ומי שמדבר בשפה רוחנית יכול לראות מיד שהיא נשמה מאוד מאוד מאוד גבוהה, מאוד מפותחת רוחנית בדרגות מאוד גבוהות.
אבל משהו ממש ממש טוב קרה לה. משהו שלא קורה לכל אחד, גם אם לא עבר חוויות זוועתיות בחיים: היא פגשה מישהו, שכיום הוא בעלה. גדול ומתאים לה מבחינה רוחנית, מבחינת הלב האדיר שלו, שיכול בכוחותיו למלא את החסרים שלה, לרפא את הפחדים והרצח האכזר של תמימותה ומיניותה, והוא פשוט עזר לה להתרומם מן התהום השחור והעמוק אל האור, אל השמש. היא זכתה בחסד אלוהי על שפגשה אותו והתחתנה איתו, והוא זכה בחסד אלוהי על שפגש בה והיא אישתו.

גם כיום יש לי חברה שהחיים שלה די קשים והיא עברה התעללות עם בעלה, אבל היא לא ידעה שזו התעללות. היא חשבה שזה ככה. אלה החיים. וצריך לקבל את זה ולהשלים עם זה. אני יודעת שקשה להבין את המשפט שאמרתי, אבל זה כן קורה. היא אומרת לפעמים כמה מילים על כך. ממש בקצרה, איזה משפט פה, משפט שם, וכל פעם שאני שומעת את זה אני מתחלחלת כי אני מתארת לעצמי את זה. כל מה שאני עושה זה רק לשתוק, להבין, לעצור את העולם, להתייחס רק לה, ולכל היותר להגיד שאני מצטערת. היום קורים לה דברים טובים, לפחות אם מסתכלים בפרספקטיבה רחבה הרבה יותר, ואני מנסה לרכז אותה בהם ובפרספקטיבה הרחבה יותר. להראות לה נקודת מבט אחרת, טובה יותר. להעלות חיוך על שפתיה. מה שקרה לה זה התגלמות הפחדים הכי עמוקים שלי של מה שיכול לקרות עם בעל.

אבל קרה לי מקרה שבו התנהגתי כל כך מגעיל שזה פשוט לא ייאמן: פעם, כשלמדתי בשנה השנייה שלי באוניברסיטה, היה בחור שמצא חן בעיני. אני חושבת שגם אני בעיניו, אבל זה לא הלך. אבל זה לא מה שמשנה פה. זה רק משנה למה הוא אמר לי מה שאמר. אני זוכרת שהיינו ליד המעלית. סתם ניסינו לדבר אחד עם השני וזה לא הלך. דווקא היינו במצב רוח די טוב. גם אני וגם הוא. ואז פתאום הוא זורק את המשפט הזה לאוויר: "אנסו אותי כשהייתי קטן". לא הבנתי מה פתאום הוא אומר לי משהו כזה. פתאום, מהאוויר. ומכיוון שאני כבר הכרתי את אותה בחורה שסיפרתי עליה בתחילת התגובה שלי, ראיתי את אותו בחור, עשיתי השוואה, ולא ראיתי בו משהו חריג מהבחינה הזו. אני לא יודעת, לפעמים בתת מודע רואים משהו חריג ולא מבינים, חושבים שזה נורמלי, אבל פתאום כשנאמרים דברים, אז פתאום האסימון נופל לך לראש שזה חריג וזו הסיבה. אני לא יודעת, אבל משהו לא ניראה לי כשהוא אמר את זה. חשבתי שהוא צוחק עלי. מכיוון שהיינו במצב רוח טוב. כעסתי על זה שלא צוחקים על דברים כאלה, אבל לו הראיתי לו. חוץ מזה לא היינו אינטימיים או משהו, זה פחות ממכרים, אז מה פתאום שיחשוף בפני פרט כל כך אינטימי ומשמעותי כזה? זה הרי לא דבר שמספרים אותו לכל אחד, אלא לאנשים שאתה באמת באמת באמת מרגיש קרוב אליהם. ואז אמרתי לו: "אני לא מאמינה לך." אני לא זוכרת מה הוא אמר, אבל עניתי לו שוב שאני לא מאמינה לו. מבחינת שפת הגוף שלו שום דבר לא השתנה. אם זה היה נכון מה שהוא אמר, ואני אמרתי שאני לא מאמינה לו, זה היה אמור לכאוב מאוד בפנים כי זה מאוד רגיש, והייתי צריכה לראות איזה שינוי בשפת הגוף, אבל לא ראיתי. הוא לא התווכח איתי יותר מידי. הרגשתי כאילו זו סתם נוסחה בפיסיקה שהוא אומר שהיא נכונה ואני אומרת שלא. והוא עזב את זה.
אני חושבת כיום שהייתי מאוד מגעילה, ואיך יכולתי להגיד דבר כזה? אפילו אם אני חושבת שזה לא היה נכון, הייתי צריכה להיות הרבה יותר רגישה ולהקשיב בכל זאת.
אבל את הנעשה אין להשיב.

כל פעם כשאני שומעת ברדיו או בטלוויזיה על אונס, אני מתחלחלת, וזה משפיע עלי. אני מתארת לעצמי איך הם בכלל מרגישים, נעשית עצובה, מפוחדת וחסרת תקווה, חסרת אמונה. לא באלהים, אלא באדם. אני לא רואה את אלהים כאחראי לכך, אלא את האנשים עצמם. הרצח, הפצע הכל כך עמוק, שמדמם לעולם, ולעולם לא יתרפא. בא לי להתאבל ולבכות. בגלל זה כל פעם שמדברים על אונס ברדיו (למשל זהבי עצבני או גבי גזית) או בטלוויזיה מספרים את סיפורה של מישהי שנמכרה לזנות וכו' וכו', אני מבקשת להעביר תחנה, אני סוגרת, אני מעדיפה לא לראות ולא לשמוע. כי זה משפיע עלי. הרגש שלי לא יכול לעבור על כך בשתיקה. הפחדים מתעוררים מרבצם, ואני לא יכולה לחיות או לתפקד בצורה כזו. אני לא יודעת למה אני כזו ולמה זה קורה לי, כי אין שום סיבה בעולם, אבל אני מניחה שלכל אחד יש את הנקודות הרגישות הקרובות לליבו שבעטיין הוא מאבד אמון בעולם.
כיום, אחרי 3 שנים של טיפולי דיקור אני טיפה יותר אדישה לידיעות כאלה, ויותר נותנת אמון בבני אדם. וכדי שאני אצליח לחיות אני משתדלת לעבור הלאה, להתעלם, לא לתת לזה לחדור אלי.

DarkWing108 אמר משהו שלא חשבתי עליו קודם: ייתכן באמת שאצלך, הדס, אותו נער/בחור התנתק רגשית מהחוויה, ולכן הוא בכלל מסוגל לספר ולהגיד את זה, כאילו כלום, כאילו באדישות. אני יכולה להבין את ההתנתקות הרגשית, כי גם אני עושה אותה בתחומים מסויימים אצלי, ואני יכולה לספר דברים חמורים אצלי בקור, כאילו אני אילנה דיין ב"עובדה". זה סוג של הגנה.
אבל את היית בסדר גמור. לפעמים רוצים שישאלו שאלות קצת עמוק יותר. שיגלו הבנה כלפי כל תשובה. אבל רוצים שישאלו שאלות ולא יתעלמו. רוצים תגובה, רוצים שיגידו משהו, שיחקרו קצת פנימה, אבל עם הרבה חום ורגישות, כדי שאפשר יהיה לגעת בנקודות האלה שוב והפעם למלא אותן בנחמה שנותן המקשיב, השואל. בחום, לא בקור של מדענים. רוצים תגובה מאלה שחשובים לך וחשובה להם התגובה שלך. אם תהיה אותה תגובה מפסיכולוג זה לא מספיק. התגובה שלך הרבה יותר מצויינת ורצויה ומתאימה מזו שלי - שתיקה ו"מצטערת".

gvip
玛丽尔
כל מקרה הוא נס אלוהי
אני לא מבולגנת, אני פשוט חושבת שכאוס זה הסדר של היקום...