בס"ד

חג הפסח

רעיונות על הפרשה על פי תורתו של הרב אביגדור נבנצל שליט"א

לפני כשבועיים למדנו על חומרת עוון לשון הרע שאדם הנכשל בו היה מקבל צרעת והיה צריך לעבור תהליך קשה של כפרה הכולל ישיבה בבידוד מחוץ למחנה. ישיבה זו באה כעונש על דיבורו – "הוא הבדיל בין איש לאשתו ובין איש לרעהו לפיכך אמרה התורה בדד ישב" (ערכין טז.

אולם, אומר הרב נבנצל שליט"א, יש בלשון הרע מימד נוסף מעבר לפגיעה בשלום בית וביחסי אנוש, והוא הגורם פגיעה רוחנית חמורה בנפש המספר לשון הרע. מהי אותה פגיעה? אומר הרב: המדבר לשון הרע פוגע קודם כל בעצמו, בצלם אלוקים שבו היות והוא לא העריך כראוי את חברו שעליו דיבר. הוא הוריד בערכו של חברו ופגע במקומו בחברה, לכן עונשו של המצורע הוא שישנה את מקומו אל מחוץ למחנה. התורה רוצה ללמד אותנו בזה שהאדם שדיבר לשון הרע פגע בעצמו עד כדי כך שנהיה אדם אחר - הוא כבר לא אותו האדם שהכרנו, הוא שינה את מעמדו הרוחני ולכן הוא חייב לעזוב את מקומו.

קיימא לן - מרובה מידה טובה ממידת פורענות ביחס של אחת לחמש מאות (תוספתא סוטה ד.) ממילא אם המפחית בערכו של הזולת גורם פגיעה כל כך חמורה לנפשו - המרומם ומשבח את התכונות הטובות של חברו על אחת כמה וכמה שמועיל לנפשו. אין לתאר ואין לשער איזו מעלה רוחנית מתווספת לאדם המשבח ציבור שנוהג כהלכה. ואם תאמר: הרי הרמב"ם פסק שאסור לשבח יהודי בפני מי שעלול להסתייג ולדבר בגנותו של אותו יהודי, אפשר אם כן להשיג את אותה המעלה הרוחנית גם אם אפילו רק נחשוב מחשבה טובה בשבח הזולת.

אולי אפשר להסביר בדרך זו את מאמר חז"ל "הווי דן את כל האדם לכף זכות" (אבות א', ו') לכאורה יש לשאול למה אני חייב לדון לכף זכות את הזולת? במה אני פוגע באחר אם אני דן את מעשיו לחובה, כל עוד לא דיברתי עליו בפועל? אולם, כפי שאמרנו הפגיעה פועלת גם כשהיא עדיין בגדר של מחשבה, לכן ציוו אותנו חז"ל לדון לכף זכות, דבר שיביא תועלת במיוחד לעצמנו.

עד כאן דיברנו על מעשה חמור של לשון הרע בין אדם לחברו. מעתה נבין שמי שמדבר על הקב"ה מוריד על ידי זה ח"ו מערכו של בורא עולם. (כמובן רק בעיני המדבר) איך ייתכן דבר כזה?

ובכן, מצינו שעם ישראל נכשלו בזה: "וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"(דברים א', כז') האדם יכול להגיע לשפל המדרגה עד כדי כך שכופר בטובתו של מקום וטוען שכל המתרחש בחייו הוא בגלל שה' שונא אותו. אין ספק שמי שמדבר, או אפילו רק חושב כך פוגע בנפשו פגיעה חמורה ביותר.

אבל גם כאן מידה טובה מרובה ממידת פורענות. אם כן, מי שמתבונן בעין טובה על מעשי ה', מי שמשבח את בורא העולם על כל הניסים שעשה איתנו ודאי וודאי שמזכה את נשמתו לחיי הנצח. זה למעשה מה שעשינו בליל הסדר כשסיפרנו על הניסים והנפלאות שעשה הקב"ה כשהוציא אותנו ממצרים.

וזה גם עומק מאמר חז"ל "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח"דהיינו: האדם עצמו המרבה בסיפור יציאת מצרים הוא המשובח, כי למעשה על ידי דיבור זה הוא השיג מעלות רוחניות נשגבות. לכן נפסק להלכה שאפילו אדם שגר לבד ובמקום נידח, או שהזדמן לו להיות לבד בליל הסדר חייב לשאול את עצמו את השאלות "מה נשתנה" וכו' ולענות בהתאם למרות שהוא יודע ומכיר את סיפור יציאת מצרים על בוריו, משום שעל ידי כך הוא מייקר בעיני עצמו את מעשי ה'.

עברנו כבר את ליל הסדר ואת כל ההתלהבות של ריבוי המצוות שבו. אבל חייבים להמשיך את ההארה העצומה של אותו הלילה ולהאריך אותה לכל ימות השנה, כפי שהסברנו את טעם ההלכה "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", שטעם המצה יישאר בפה ויילווה אותנו כל ימות השנה, שנמשיך להלל ולשבח את הקב"ה, כמו שעשינו בליל הסדר, על כל החסד שעשה ושעושה עימנו ומתוך כך להודות לו כפי שלימדו אותנו חז"ל על הכרת הטוב.

יש בכוח אכילת המצה לטפח ולחדש את המעלות הרוחניות שבאדם. מצינו דבר דומה בתחום הגופני; לדוגמה: רבא היה אומר על בני עירו-מחוזא שהם חריפים ביותר משום ששותים ממי החידקל (ברכות נטעוד אמרו חז"ל (סנהדרין עאין התינוק יודע לקרוא אבא ואמא עד שטועם טעם דגן. כמו כן מובא בגמרא (הוריות יג.)רשימה של מאכלים המשכיחים את הלימוד ורשימה של מאכלים שיש בכוחם להשיב את הלימוד הנשכח. רואים מכאן שיש בכוחם של מאכלים להשפיע ישירות על נפש האדם. לא פלא אם כן שהזוהר הק' מכנה את המצה "מיכלא דמהימנותא" מאכל האמונה. יוצא אם כן שעל ידי אכילת מצה מתחזקת בקרבנו האמונה בבורא העולם. זהו פשט הפס': "וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לה' אֱלֹקיךָ... שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי... לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דברים טז', ב'-ג') מסביר רש"י במקום: על ידי (מכוח) אכילת הפסח והמצה תזכור את יום צאתך מארץ מצרים. הרי לנו שהתורה נתנה לנו את הכלים כדי שנוכל להתמודד במשך ימות השנה מול כל ההשפעות השליליות של הרחוב, התקשורת והמדיה, שכל הזמן מחדירות בנו דברי כפירה, פעמים במשפטים פשוטים כגון: "במזל אין נפגעים לכוחותינו" או "נורו מטח טילי קטיושה. למרבה המזל לא נגרם נזק", ופעמים בדיבור ברור וישיר המטיל ספק ח"ו במציאות הבורא. ולמרות שאמונתנו איתנה, דיבורים אלו חודרים למוחנו ומקלקלים את נשמתנו. לכן חייבים לשאוב כוחות ולחזק את הקיימים בנו על מנת שנמשיך להתחזק בידיעה ש"אין עוד מלבדו" וש"הוא הנותן לך כוח לעשות חיל".

נותרו לנו עדיין כמה ימים מהחג הקדוש- חג החירות, ובמיוחד שביעי של פסח, יום בו ראו אבותינו ניסים ונפלאות פי כמה מביציאת מצרים. בליל שביעי של פסח חייבים לעמוד על המשמר, ללמוד את התיקון בהתלהבות ולהרבות בסיפור שבחים על מעשי ניסים שעשה ה' לאבותינו, ושעושה ה' איתנו היום למרות הסתר הפנים. מי שיש לו עין חדה יכול להבחין בידו של השי"ת בכל הסובב אותנו. יהי רצון שידיעה זו שחיזקנו בימי הפסח תלווה אותנו עד פסח בשנה הבאה ושנוכל שוב פעם לחדש את כוחות האמונה.



שבת שלום יצחק חלבה

לעילוי נשמת אאמו"ר אברהם (אלברטו) בן מרים חלבה ת.נ.צ.ב.ה. לעילוי נשמת מרדכי בן מרגריטה ת.נ.צ.ב.ה.

לעילוי נשמת אמיליה בת שושנה ת.נ.צ.ב.ה.