הכחשת שואה בישראל

מאת: אלון דהן | | Nfc.co.il שואה וגבורה

היחס של גורמי שמאל לשואה, הכחשתה, ועיוות זיכרה לצרכים פוליטיים

▪ ▪ ▪
כולנו נפעמים, נרגזים ונרגשים, ובצדק, מן האפשרות שכמה עשורים אחרי האסון הגדול שבו הושמדו למעלה משליש מבני ובנות העם היהודי, יכול לקום מנהיג ולארח במדינתו, החברה באו"ם הידוע כארגון 'הומאני', ועידה של מכחישי שואה מדופלמים. רובם אירופאים, חלקם מארה"ב וחלקם יהודים. אומנם היהודים שבניהם, רובם מנטורי קרטא, הכריזו כיאינם מכחישי שואה, ובמעשה התמיכה שלהם בנשיא האירני יש כדי לשלול את הלגיטימציה מן התנועה הציונית ולא כדי לחלל את זכר הנרצחים.

במרחב הפסיכוטי הנפרש מהערצת הנאציזם ועד למחיקת זכר השואה כאידיאל פוליטי מוסרי, נפקד זכרם של כמה וכמה מן המנהיגים, החוקרים וההוגים הבולטים ביותר בשמאל הישראלי ולא בכדי. בדברים הבאים אבקש להזכיר לכולנו כי האיום האמיתי נמצא כאן, באוניברסיטאות החשובות בארץ ובקרב מנהיגי שמאל בולטים וחשובים. זה שאחמדניג'אד שונא יהודים ומבקש להקרין את השואה בשידור חוזר, בתמיכת 'העולם הנאור', זה לא מפתיע בעיני, וניתן למעשה לראות בכך המשך ישיר להערצת הנאצים שאפיינה את שייח אמין אל חוסייני, את נאצר, את ערפאת, את סאדת בצעירותו ואפילו את מנהיג הרש"פ הנוכחי, שקיבל בעבודת הדוקטורט שלו את עמדתם של מכחישי השואה המפורסמים ושהכניס לקוריקולום הפדגוגי של הרש"פ את 'הפרוטוקולים של זקני ציון' ואת 'מיין קאמפף' של היטלר. ואולם הערצת הנאציזם והכחשת שואה ע"י יהודים, בעבר ובהווה, היא הבעיה האמיתית המהווה סימפטום להזדהות החולנית של רבים מ'יהודי הרוח' עם צוררי ישראל.

הערצת הנאציזם בזמן השואה וביטוייה בהווה

התנועה הנאציונאל סוציאליסטית סחפה בגדולתה הפסיכוטית אינטלקטואלים רבים באירופה ומחוצה לה. לא מעט פילוסופים מצאו את עצמם נגררים אחר 'הפיהרר', ואינטלקטואלים רבים גיבו את תוכניותיו השטניות גיבוי פסאודו פילוסופי ופסאודו מוסרי. רבים נסחפו אחר הכוחנות הנאצית והאלהת המנהיג, הגזע, הדם והאדמה גם כאן, בארץ ישראל.

כמה מן הזרמים הידועים כ'כנעניים', אימצו לא מעט מוטיבים נאציים מובהקים כאשר באו לעצב את תוכניותיהם המדיניות. אביהם הרוחני של הכנעניים, המשורר רטוש, או אוריאל שלח, הביע עמדות שזוהו על-ידי מתנגדו הגדול, יוסף אוסטרמן - היום אורי אבנרי - כנאציים.

שני האישים חלקו השקפה דומה מאוד על עתיד האזור. שניהם הסכימו על כך שאין ולא היה עם יהודי מעולם, ושניהם הסכימו שפתרון בעיות המזרח התיכון יהיה בכינון אימפריה שמית גזענית, שתאחד את עמי המזה"ת על בסיס תרבות חדשה - התרבות העברית.

בעניין שלילת העם היהודי כותב אבנרי בספרו 'מלחמת היום השביעי' עמ' 134-136 את הדברים הבאים: "הציונות יצאה לדרך כשבלבה הרעיון שהיהודים בעולם מהווים אומה... ההיסטוריה הוכיחה שתיאוריה זו כוזבת... מסתבר, אפוא, שיהודי העולם אינם מהווים אומה... דבר זה היה דן את הניסיון הציוני לכישלון, לולא קרה בינתיים משהו בלתי צפוי: אומה חדשה אכן נולדה בארץ.

היום נראה כאילו היה הדבר בלתי נמנע... כשמעבירים מאות אלפי בני אדם לארץ חדשה, בעלת נוף ואקלים חדשים, שבה הם מדברים בשפה שקמה זה עתה לתחייה ומגיבים על אתגרים מדיניים וגופניים חדשים - או אז מוכן הכל ללידתה של חברה חדשה... אנו בני הציונות ובנותיה, מהווים אומה חדשה ולא חלק של היהדות העולמית... אנו בישראל אומה הננו, ללא ספק ובלי מנוס, לטובה או לרעה. אומתנו כוללת את כולנו, מדן ועד אילת. אך אין היא כוללת יהודי בברוקלין, בפריס או בבוקרשט, תהיה אהדתו למדינתנו וזיקתו אליה חזקים ככל שתהיה. ההבדל בין האבות היהודים ברחבי העולם, ובין הבנים הישראלים הוא הרבה יותר מאשר הניגוד המקובל בין הדורות. זו היא מוטציה... אנו אומה חדשה, 'האומה העברית'...".

האומה העברית של אבנרי באה לשלול כמובן כל יהודי בחו"ל ולהכיל מטבע הדברים כל ערבי 'במרחב'. אבנרי זיהה במונח 'המרחב השמי' את רוב המזרח התיכון. בתחושה של חשיבות טיפוסית יתירה קובע אבנרי כי: "כשהתחלנו להמיר את המונח 'אומה יהודית' במונח 'אומה עברית' הפסקנו גם לדבר על 'המזרח התיכון' והתחלנו להשתמש במונח 'המרחב השמי'..." (שם עמ' 143 - 144).

מובן שמונח זה מצלצל כמוכר לרגישי האוזניים שבין הקוראים. זה היה המונח בו השתמש היטלר כאשר ביקש לגיטימציה בין לאומית לכיבושיו הנאצי פשיסטיים. היטלר כינה את כל השטחים שכבש בכינוי 'המרחב הארי' או 'מרחב המחיה הארי'. כהיטלר הגדרת 'המרחב' של אבנרי נקבעה על בסיס גזעני מובהק, 'המרחב השמי' שייך לבני 'הגזע השמי' כשם ש'המרחב הארי' שייך לבני 'גזע הארי'.

הערצתו של אבנרי את הנאציזם קיבלה ביטוי קיצוני ומעניין במאמר תגובה שכתב לרטוש בביטאון הפריסאי Shem באוקטובר 1941, ואשר חלקו פורסם בספרו של יהושע פורת 'שלח ועט בידו'. בעמ' 182 מתואר מאמרו של אוסטרמן/אבנרי הצעיר כמאמר ששר שיר הלל "לשלב העברי בתולדות היהודים, שלב שבו שררו הגבורה ותאוות הנצחון והכיבוש. אחר כך גססה הרוח העברית, משום שניצחה היהדות שהיתה דת החלשים, ואילו חניבעל הגיבור העברי זוכה לתהילה.

כשהגיע מחבר המאמר (אבנרי) לעת החדשה, ציטט את עדיה גורביץ' שקבע כי אומה היא 'חבר בני אדם בעלי שפה אחידה, תרבות אחידה ושאיפה אחידה, חיים בשטח אחד שהם שולטים עליו ושהוא שולט עליהם בכל נימי נפשם ובכל שרירי גופם'. כמו כן הסביר כי הדם העברי התפרץ שוב כאשר התקומם על המציאות היהודית בצורת החסידות, ההתבוללות המרקסיזם והציונות. הציונות הלכה בכיוון הנכון, אך לא קם בה העוז להינתק מהדת היהודית, מהמרקסיזם, מהרכרוכיות הליברלית ואפילו מהגולה. היא טעתה באימוץ השם 'ציון', על כל מה שהוא מסמל, במקום 'עבר'...

אולם יוסף אוסטרמן התלהט יותר מדי, והביע את התפעלותו מאותן אומות אירופיות היוצרות לעצמן עתה 'מיתוס חדש, מיתוס מדיני, הדומה בכל המובנים לאמונתם המקורית. שוב עולה מוסר הגיבורים גאה, ושוב פורח פולחן הקורבנות העתיקים, המובאים עתה בשני מחנות הלוחמים, לאומה, לגזע וקודם כל למנהיג הלאומי, המסמל את מושג הגבורה והאחדות הלאומית.'

גם בקרב היהודים 'מתעוררת הקריאה הגדולה להתמרדות הדם העברי... היא דורשת את מחיקת פרק היהדות מלוחות הפלדה של הגזע העברי. היא דורשת את הרנסנס הנשגב, את התחדשות הגזע העברי...". הרטוריקה של אבנרי הצעיר מלאה בביטויים שהוכנסו ללקסיקון הנאצי ע"י אלפרד רוזנברג, האידיאולוג הראשי של היטלר. אבנרי עצמו לא הסתיר זאת, ובהמשך ספרו של פורת מצוטטת שיחה שהתקיימה בין אבנרי לרטוש ובה ביקש אבנרי מרטוש להיות אלפרד רוזנברג שלו. מכאן שאבנרי ראה את עצמו כהיטלר ואת רטוש כתועמלן הראשי, רוזנברג.

הדיבורים על חידוש 'הגזע העברי', על הצורך ב'פיהרר', בחידוש 'הגבורה ותאוות הניצחון' ועל הדם 'הפורץ' באו במאמריו של אבנרי בתוך הקשר כולל ברור בעל גוון אידיאולוגי קיצוני מובהק. אבנרי עמד בראש תנועה קיקיונית בשם 'הפעולה השמית', המקבילה לכמה וכמה תנועות גרמניות בשם 'הפעולה הארית'. הוא ערך עיתון שנקרא 'במאבק', כשברור שהיה כאן אימוץ מודע של שם ספרו של היטלר 'מאבקי', ופורת עומד על כך בספרו. מעטים נתנו דעתם לכך שבמשך תקופה ארוכה אבנרי הנהיג במפלגת היחיד שהקים מועל יד דומה למועל היד הנאצי.

את עיתונו, 'העולם הזה', שהיה מעין בית גידול פראי לגידולי הפרא העיתונאיים שהשתלטו לימים על התקשורת הישראלית, הוא עיצב באופן דומה הן בצורה והן בתוכן ל'דער שטירמער' הנאצי. הוא טרח לצרף יחדיו שערוריות פוליטיות עם תמונות עירום, בדיוק כפי שנהגו עורכי ה'דער שטירמער' הנאצי. רבים מבני הכת התמהונית הסובבים את אבנרי ורואים בו מעין 'גורו של שלום' ואדמו"ר לעת מצוא, יוצאים להגנתו בכל פעם שעולות הטענות הללו על כור מחצבתו של האיש. הוא הרי איש 'שלום', הם אומרים. נו טוף. עוד איש 'שלום' כזה ואבדנו.

אבל גם לשיטת חסידיו השוטים של אבנרי, מן הראוי לבחון כיצד הוא עצמו תיאר את ההיטלר הבא. בספרו 'סודות צלב הקרס' כותב אבנרי על ההיטלר הבא כי: "... לא יהיה לו שום דמיון להיטלר הראשון. לכן אין ללכת שולל אחרי דפוסים חיצוניים... אין לחפש את סימן ההיכר של הנאציזם במסגרת רעיונית מסוימת. הנאציזם הגרמני דגל בתורת הגזע... בתקופה אחרת, בארץ אחרת... עלול הנאציזם להופיע באדרת אידיאולוגית הפוכה, ואף לדגול באנטי גזענות קיצונית..." (הובא אצל: אהרן בכר, 'הנדון: אורי אבנרי דיוקן פוליטי', עמ' 63 ואילך).

אהרן בכר, יד ימינו בעבר ולימים מבקרו הנוקב של אבנרי, קבע בספרו הנזכר בעמ' 66-67 כי: "אבנרי... שואב את השראתו ממקורות היניקה של התרבות הגרמנית, של ההווי הרוחני של גרמניה עם כל מה שקשור בכך... הקצוות השמאליים של תנועתו טוענים לא פעם כי מנהיגם היה מטיב לעשות אילו חקר והתעניין יותר בלנין מאשר בהיטלר או ברייך השלישי. אחרים טוענים... כי אותן תופעות בהן התעניין ואותן חקר בצורה יסודית ושיטתית הותירו בו את רישומן... העמדות הפוליטיות שלו אינן ערובה או הוכחה לכך שהוא נקי מהשפעות כאלה... אבנרי עצמו טוען:...היטלר חדש היה מגדיר את עצמו כאנטי נאצי קיצוני...". כלומר אבנרי סבר כי היטלר הבא יעמוד בראש תנועת 'שלום' וכי הנאציזם הבא יתנער מכל גילויים של גזענות וישנה כליל את הרטוריקה האלימה שאפיינה אותו תוך שהוא מאמץ רטוריקה חדשה - של זכויות אזרח, אחוות עמים ושלום. תחשבו על זה כשאתם מיחסים לאבנרי נטיות שלום מופרזות. אגב, לא בכדי ביומניו המזוויעים של ד"ר מנגלה, שהכריז על נאציותו עד יום מותו, מובעת הערצה בלתי מסותרת ל'עניין הפלשתיני' ול'תוכניות השלום' של השמאל הישראלי כמו עולים הדברים בקנה אחד עם האידיאולוגיה של ד"ר מוות. ניסיון ההשכחה ומחיקת זיכרון השואה

http://www.nfc.co.il/Archive/003-D-...ml?tag=11-16-47