למעשה, יש מאמר של איבן ארגוין-טופט שעוסק בדיוק בנושא הזה. בין היתר נטען שם כי יש שני סוגים של מתקפה ושני סוגים של מגננה. יש מגננה קונבנציונלית וגרילה בצג המגן, ומתקפה קונבנציונלית ומה שהוא מגדיר כ"ברבריזם" (חטיפות, הרג אזרחים, מחנות ריכוז - לא מהסוג המוכר מהשואה אלא ממלחמת הבורים, וכו') בצד התוקף.

לטענת מחבר המאמר, מתקפה קונבנציונלית יעילה כנגד מגננה קונבנציונלית, אך כנגד גרילה עשוי להדרש ברבריזם. יחד עם זאת, הוא מסייג את דבריו ואומר כי גם אם ברבריזם ינצח את הגרילה הוא עלול להשאיר מצב בעייתי ביותר לשני הצדדים "ביום שאחרי" - בין השאר תוך הפיכת הסדר עתידי כלשהו לכמעט בלתי אפשרי.

כי בכל הקשור בלחימה בגרילה, חתרנות (ובכלל) לא מספיק שיהיה רק מקל, אלא צריך גם איזשהו גזר - נתיב מילוט לצד עליו אתה מנסה להפעיל לחץ. כשאין לצד השני שום דבר להרוויח אלא רק להפסיד, בעצם נוצר מצב שאין לו מה להפסיד - כך או כך מצבו ישאר רע, והמוצא היחיד שאתה מותיר בפניו הוא לגבות ממך מחיר כבד ככל הניתן כדי לגרום לך לחשוב פעמיים.

הקורא המורגל ברטוריקה דומה מהעיתונות בוודאי יניח מיד שאני מדבר רק על הלחץ שישראל יכולה להפעיל על הפלסטינים, אבל דומני שלמרות פערי העוצמה הברורים בין הצדדים ההגיון הזה עובד גם הפוך - הטרור הפלסטיני השיג עבור מבצעיו הישגים מצומצמים-יחסית ולא ממש גרם לישראל לחדול מתגובות אלימות כלשהן. אם לפני עשר שנים יכלת למצוא במיינסטרים הישראלי (ימין-מרכז ושמאל-מרכז) עמדות שגילו הבנה (גם אם לא אהדה) לאינטרס הפלסטיני, הרי שכיום עמדות אלו זוכות לשוליות יחסית.