אוקי, אחרי תקופה ארוכה של שקט, אני מעלה לפורום שתי יצירות חדשות- פרספקטיבה ו'המבקר'. אשמח לשמוע מה דעתכם!
פרספקטיבה

אני מהלך לי לתומי, משוטט לי בממלכתי רחבת הידיים.
אני מחליט להיכנס אל אחד מבתי הקפה הסמוכים, לבדוק את שלום נתיני.
אני נכנס לי לאיטי, ואת כניסתי מלווה דנדון נעים של פעמון. הריח של הבית קפה עושה לי נעים וחם.
תוך כדי התיישבות על הכסא הנוח והמרופד, אני מביט סביב על עבדי הלא מודעים, השקועים להם בחיי הבלם. הם משוחחים איש עם רעהו, או שרויים בדממה, מתענגים על כוס קפה של שחרית (הם לא מזהים אותי, אתם מבינים).
והנה נכנס אחד, עיניו מעורפלות מדמעות, צונח על כסא צדדי. אני מחליט להביט בו מקרוב.
הוא בוודאי רב עם אשתו, המנוול. אחרי שלוש פעמים שבגד בה הוא עוד מעז לבוא אליה בטענות. לא סוגר את החודש, ומבזבז את מעט כספו על שתייה חריפה בימי שישי בערב. ויודעים מה עוד? הוא גם מכה אותה, את אשתו האומללה. הגיע הזמן באמת, שהיא תסגור איתו את החשבון. ועכשיו הוא נס לכאן, לבית הקפה השקט והשליו כדי למצוא מפלט. בגלל חלאות כמוהו החברה שלנו נראית כמו שהיא נראית.
נכנס עכשיו אדם אחר. בעל חליפה, יפה, בוהקת כזאת. אחד שרואים שטוב לו בחיים. חכה-חכה ידידי, אני אומר לעצמי, החיים הטובים- נגמרו ברגע זה.
עכשיו הוא סגר עסקה גדולה עם ספק יהלומים גדול, העושק את עובדיו האפריקנים המסכנים, המענים בתורם את הכפופים להם במכרות. עם רשויות החוק הוא הסתדר, הרי יש לו צוות שלם של עורכי דין וגם כמה טנקים ומסוקי קרב, למקרה שהמשפטנים נכשלים. אין לאף אחד סיכוי מולו.
מה שהוא לא יודע, שיש אנשים כמוני, הרואים מבעד לכל המחלצות.
ברגע זה, עוברים שוטרים עם צו חיפוש על תכולת ביתו, מישהו הדליף על איזו הברחה. בליטה קטנה בספה מגלה להם את מה שהם מחפשים- והופ! עשרות שקיות של קוקאין מתגלות לעיניהם. גלגל מפעיל גלגל, ובסופו של דבר האיש שלנו יאלץ למכור אפילו את חליפתו היוקרתית כדי לשלם את הקנס הכבד, והיהלום הבא שהוא יראה יהיה היהלום המזויף על הטבעת של הבת של הסוהר שלו, שתבוא יום אחד לביקור.
לא משנה שהוא לא קשור בכלל לסמים, לא משנה שאני השתלתי שם את השקיות. אני הוא אני, ואף אחד לא נמלט משיפוטי הבלתי משוחד והבלתי מתפשר. הא!
קול נשי צועק מסב את תשומת ליבי משני הפושעים הללו. אני רואה בצד השני של בית הקפה ויכוח חריף בין אישה צעירה ומלצרית, ואני שומע במעורפל משהו על אספרסו במקום הפוך, ועל טמטום ושירות גרוע.
אני מיד רואה שגם כאן נדרשת התערבותי.
העיתונאית הצעירה בדיוק עמדה לגלות את הסקופ של חייה, שהיה מוציא אותה מהעיתון המקומי הצהוב שבו היא תקועה, והיה מקפיץ אותה אל השורה הראשונה של העיתונאות בארץ. אולי אפילו היו מציעים לה מיד את הגשת החדשות בערוץ טלוויזיה מרכזי, ופרס נובל לעיתונות, אוטומטית ברגע שתגיע לגיל חמישים. אבל מה לעשות, זאת שהייתה אמורה לספר לה את הסקופ רצתה דווקא אספרסו, ובלי אספרסו- אין סקופ ואין קידום, ובטח שלא פרס נובל. המלצרית המטומטמת התבלבלה בין ההזמנה של העיתונאית והחברה שלה לבין ההזמנה של האיש השמן שיושב מאחוריה, ואני ממש לא מבין איך, כי איך אפשר להתבלבל בין בחורה די יפה וחברתה שעומדת לגלות לה סקופ עולמי לבין איש שמן וטיפש, שניצל את המחלה המזויפת של הבוס שלו במפעל וברח לכאן כדי לחזר אחרי בעלת הבית קפה המכוערת, שבכלל נמצאת בדיון משפטי כדי שיכירו בה ובזוגתה המובטלת כזוג נשוי. מי בעלת הקפה חושבת שהיא? מה האיש השמן עושה כאן במקום בעבודה? למה מקבלים כאן לעבודה מלצריות שקוף עובד טוב יותר מהן? איך מכניסים לבית הקפה המכובד הזה אנשים שמנצלים את השחורים המסכנים באפריקה? ולמה לכל הרוחות אדם שמכה את אשתו ומנצל אותה יכול לשתות כוס קפה בלי שהוא יתקע לו בגרון?
אופס, כנראה שדיברתי יותר מידי בקול. כנראה שגם קמתי, ולקחתי כוס קפה רותחת משולחן סמוך ושפכתי על המלצרית הטיפשה, תוך צריחת קללות על האיש השמן והדוחה והוצאת לשון לבעלת הקפה. רציתי גם ללכת לומר לעשיר שהוא חת-שתיים בכלא ולהרביץ לחלאה, אבל המאבטח כבר הספיק לתפוס אותי. הוא כמובן לא הבין מי אני, ומבט אחד בזקן הארוך והמלוכלך שלי, ביחד עם החורים במכנסיים ועם העובדה שבעצם אין לי שום כסף עלי אמר לו שאני לא מישהו חשוב.
שוב זרקו אותי החוצה. הם לא מבינים, האידיוטים.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time