לסובייטים היתה במקרים רבים לא רק כמות אלא גם איכות. הדוגמה הקלאסית בעיני - וכאן אשבור אולי מיתוס - הוא מטוס הקרב I-16. ב-22 ביוני 1941 המטוס היווה 39% (1635 מטוסים) מכוח מטוסי הקרב הסובייטיים במערב המדינה. מול כוח זה עמדו 793 מטוסי Bf 109 - כשני שליש מהם מדגמי E שונים.
כפי שהתברר עד מהרה, ה-I-16, למרות גילו ומראהו האנכרוניסטי, היה יריב ראוי מרוב הבחינות ל-109 מדגם E. הגרמנים גילו זאת לא רק בזמן הלחימה, אלא גם בעקבות שורת ניסויים השוואתיים שנערכו בין שני המטוסים במרכז ניסויי הטיסה ברכלין.
אם כן, מה הכריע את כוח מטוסי הקרב הסובייטיים והותיר אותו ברקע בעצם עד למערכה האווירית מעל קובאן?
מספר סיבות: חיסול חלק ניכר משדרות הפיקוד של ח"א בטיהורים, כשלון בלימוד ויישום לקחי קרבות חלקין-גול ומלחמת החורף בפינלנד, טקטיקה לוקה בחסר, ציוד קשר עלוב, רמת תחזוקה נמוכה,חוסר ארגון שגרם לאובדן מספר רב של מטוסים כתוצאה מכיבוש מהיר של בסיסיהם, שיתוק זמני של תעשיית התעופה הסובייטית במשך רוב 1941/42 ועוד.