ציון גנאי ענק לסרסורית ההיסטריה, הרגשנות והספינולוגיה הרי היא העיתונות ה"עברית". חבורת אפסים מוחלטת:, חסרת חוט שידרה והכי חשוב: שקופה לחלוטין. איש לא האמין לעיתונאים האלה: מקסימום השתמש בשירותיהם כפי ש"נזקקים" משתמשים בשירותי סרסורים וספסרים בכל מקום. הם עומדים שם בכל פינת רחוב ומוכרים לנו את הסחורה הפגומה והמזוייפת שלהם: כמעט איש מאיתנו לא היה קונה את הסחורה המזוייפת, שיקרית ומאולצת שלהם כאשר הוא פיכח: אבל ככה זה עם סמי הזיה: כל עוד יש מי שרוצה לברוח מהמציאות, יהיו העבריינים שימכרו לו בפינת רחוב. העבריינים שלנו, כמובן, גם מחלקים חינם את הרעל שלהם – העיקר שמתמכר. רבים אומרים על העיתונאים שהם בוגדים ואנטי ישראליים: האמת? מסתבר שהם סתם עברייני רחוב: מה להם בכלל ולהתגייסות למען המדינה. יש להם "שיט" למכור לנרקומנים...



נצחון פירוס כביר של הישראלים קצרי הרואי שביננו: קיבלו את מה שהכי אוהבים פה: חיבוק חזק של בכי בחברותה וגלגול עיניים לשמיים תוך אמירת "אאאאךךךך אשווער צו זיין א'ייד"... על החזרה לשטעטאל כבר דיברנו. הישראלי קצר הרואי ("חייבים לסיים את סבל המשפחות ע-כ-ש-י-ו"), היסטרי עד כדי איבוד שליטה ("לשחרר את כ-ו-ל-ם ואז שהמוסד יפציץ אותם בקרני פלאזמה ויחסל אותם מסרטן") ובעיקר המפריזנים הכרוניים ("ב-כ-ל מ-ח-י-ר.... ב-כ-ל מ-ח-י-ר... ב-כ-ל מ-ח-י-ר... ב-כ-ל מ-ח-י-ר... ב-כ-ל מ-ח-י-ר... רק שכבר לא נהיה צריכים להסתכל להם בעיניים ונוכל חזור להיות אדישים לאותם אלמונים שימותו, אבל לא צריך להסתכל להם בעיניים) חטפו כמובן בגדול יותר מכולם. הם העלו את מחירו של חטוף ישראלי, או גופתו. עכשיו (בתוך כמה ימים) הם ינועו בחוסר נוחות מתמיד: הרי מאות שחקנים חדשים יזרמו לקזינו אחרי שישמעו שיש דילר חדש וטמבל שמגלה את הקלפים שלו לכולם! לא צריך אפילו להתאמץ ולספור...



הפסד לכל רוח ההגיון: החרדי אולי לא חופשי לנהוג במצוות הגיונו, אבל אצלו יש לפחות מנהיג שחשוב בשבילו במסגרת המוסכמות של חייו. לישראלי הלא חרדי ידוע שאין מנהיג: עכשיו גם אין לו הגיון. את המאניה דיפרסיה התיקשורתית שהתחיל אביו של בני אברהם הי"ד, אימצנו כדרך חיים. קודם אומרים שהבנים בוודאות חיים ושישראל לא עושה מספיק (כאילו ששם בצד השני הנעדרים פשוט מסתובבים להם בישימון ומחכים שימצאו אותם) וים אחרי שהכל נגמר – בדיוק כמו שחזו אנשי ההגיון – אז פתאום מגלגלים עיניים לשמיים ובתחינה משפילה של יהודי באקציה זורקים "אין לו לב לנסרללה הזה"... ואללה? אין לו לב או שהוא עושה את תפקידו כפי שמצופה מעבריין רחוב? למרות שאחרי בזיון טננבאום ושלושת הארונות היינו אמורים ללמוד משהו על התועלת שבמאניה דיפרסיה בסגנון אביו של בני אברהם הי"ד (או יותר נכון, ושוב חוזרים אליהם, הרייטינג שניתן לתיעוד ההמוני שלה) הנה בפרשה זו חזרו על אותן תופעות, רק בהיקף רחב: שוב חזרה פרט אחרי פרט על הפארסה של פרשת נעדרי הר דב: שוב נעדרים שכל בר דעת הגיוני (בהסתמך על ממצאי אנשי המקצוע – כן כן, אלה שאנחנו אוהבים לסתור כאשר הם לא אומרים את מה שאנחנו רוצים לשמוע) יודע שהם גופות שנחטפו, שום אותו קמפיין משיחי כמעט עם סטיקרים, גיוס כל מפורסמי העולם ובעיקר קידום לחזית הבמה של אותם חלקי המשפחות הדבקים באופן האי רציונלי ביותר בתאוריה כי החטופים חיים, שוב עצומות ענק שכולם חותמים עליהם כי "מה אני לא יחתום עבור בחור צעיר חינני כל כך שמסתכל עלי מהתמונה", שוב עיסקא מגונה ומזיקה (נו טוב... הפעם לא קיבלנו סוחר סמים) ושוב כאשר כל האשליה (שהפעם פחות האמינו לה אבל נוצר מצג שווא כאילו רבים מאמינים לה) ש"יש סיכוי" מתנפצת באחת, פתאום שותקים וכאילו היה ברור לכולנו שכך צריך להיות. החיזבלה כמובן למד את הלקח: הפעם לא התאמץ אפילו – לא ללכוד אותם חיים, לא לשמר את הגופות (צה"ל הלך לחפש אותן במקררי ביה"ח בבעל בק... החיזבלה חשב כבר צעד קדימה והבין שאין טעם להסתכן בכך ופשוט קבר את הגופות...) ולא לשמור בערפל את גורלן. הם ידעו בדיוק: ידעו שהמשפחות ואלה שהרגשנות שולטת בהם יאמינו באשליה שהבנים חיים וידעו שיותר מדי אחרים יאמינו שהם מתים. בפעם הקודמת שיחקו את משחק העבריין שנתפס ועושה עצמו חף מפשע. הפעם הם כבר משופשפים: מסתכלים עלינו עם מבט של עבריין ואומרים: רצחתי, עכשיו לך תוכיח. הם ידעו שאנו יודעים שהבנים מתים – ובכל זאת גרמו למי שצריך לעשות את העיסקה. אומנות של ממש. ומה עם ההגיון? ההגיון הלך פקקט... בישראל אלפי בתי מגורים משנות ה-60 וה-70 שמצויים בסכנת קריסה ממשית במקרה של רעידת אדמה שכולם מסכימים שיכולה, וככל הנראה גם תבוא, להתקיים בישראל. שנים רבות שיוזמות לחזקם ללא תשלום (כבד) מצד הדיירים (שאין להם בחלקם הגדול) ע"י שדרוגם זכו להתעלמות מהרשויות. גם כיום הקשיים עצומים והקבלנים המבצעים זאת עובדים בעצלתיים משום חוסר יציבותו של השוק וחוסר התמיכה של הממסד. אני מכיר את המקרה" אני גר בבית כזה. שלושים בנייני ארבע קומות כאלה שיקרסו יהפכו עשרות אנשים לקבורי חיים בהריסות הבתים שלהם: זאת מלבד אלה שימותו במקום. כולם יודעים שזה יקרה, כולם מתעלמים. ישנם עוד סיפורים רבים דומים של מתים חיים המהלכים ביננו ואנו מתעלמים מגורלם הצפוי: יש להם עיניים להביט בהם, רבים עושים מילואים ולרבים יש הרבה מה לתרום. אנו לא מסתכלים להם בעיניים: למה? כי אין הגיון, יש רק רגשנות. רגשנות לא יכולה להתפרץ עבור אלמוני שחייו לא קופדו עדיין . במדינות רבות אחרות אולי לא עושים מאמצים לאתר גופות נעדרים, אבל עושים מאמצים לתחזק דלתות חירום, תקני כיבוי אש, חיזוק מבנים רעועים וטיפול בכבישים בעלי תשתית מסוכנת: הם ההומאניים האמיתיים. הם מקדשים את החיים. אנחנו רק יודעים לבכות בכינות על המתים. אני מעדיף את הסוג הראשון.



ומשהו על החזבלה: "דיבור" ישראלי מקובל ונפוץ הוא לדבר, בגועל אמנם, בשבחו של החיזבלה. בעיני רוחו של הישראלי החיזבלה מודל 2006 הוא מין גירסא ערבים של ישראל ה"שאקלית" של מאיר הר ציון, יוני נתניהו ו"סדין אדם". הם מקיימים! הם עושים מבצעים מדוייקים! הם יודיעם להוציא אל הפועל!



ובכן איזה מדוייקים ואיזה נעליים... מסתבר כי גם את מול צה"ל השאנן, הסיורים בנקודות מתות ובפיקודו של פון מורניה קלאוזביץ, כל מה שיכולים המובחרים האלה זה להשמיד בשלומיאליות סיור ולגרור משם שתי גופות מרוטשות. עם כל האמצעים, וגם הזמן, לרשותם הם בעצם פיספסו את שני החיילים החיים שהיו שם – פצועים, המומים מהפיצוצים וכמעט עיוורים. כולנו זוכרים את פרץ הגאווה שלכאורה שטף את העולם הערבי אז בערב אחרי החטיפה: "החזרתם את הכבוד הערבי האבוד" אמרו אז – כאילו מינימום הפכו את תבוסת 67. ומה יוצא עכשיו? שאיש הקומנדו המהולל ז"ל מורניה לכל היותר יכל להוציא את הפועל חיסול בסגנון ההתנקשויות הנפוצות בעולם הערבי. המסקנה מוזרה מאוד: החיזבלה חזק בפסיכולוגיה (להציב מארב שפוגע בשניים-שלושה חיילים מתוך פלוגה בתנועה וע"י כך לגרום לגדוד שלם להיות מנוטרל ועסוק בחילוץ פצועים ומניעת חטיפת גופות ההרוגים זו פסיכולוגיה לא פחות מאשר יכולת מבצעית!) הרבה יותר מאשר בטקטיקה. פגיעתו סטטיסטית אינה שונה ממה שמצופה בקרב מול אוייב חמוש במידה כזאת: היא כן שונה משום שהוא יודע לתת לה את האפקט הפסיכולוגי המוסף.



אני חו"ש לא מזלזל ביכולותיהם הצבאיות, אבל יש כמה לקחים ללמוד כאן. קריאת המאמר של גיא בכור אודות המנטליות השיעית של "בלאף" באסטרטגיה יכולה להוסיף הרבה.

.