אנחנו כ"כ מסכימים עד שישנם סטודנטים בגילמן שיכנו אותנו "תא פאשיסטי של חושבי יחד"...



וברצינות: האנדרדוגיות, והדבקות הכמעט מוסלמית באופייה בה, הנה נשק רב עוצמה שאסור לזלזל בו. אידאולוגיות שנשענו על מאפיינים שבעיני החוצן הן גרוטסקיות לחלוטין, הצליחו להביא לגדולים שבחורבנות. בעוד שחלק ממחנה השמאל הישן נותר מבולבל, ובעיקר מיואש, חלק נכבד אחר גולש לו במהירות הרחק שמאלה היכן שלמעשה אין שום מעצור – וגורר אותנו ביחד אתו. הם בלתי ניצנים לעצירה משום שכל משך הריצה הם משחקים באדיקות ודבקות את המשחק של "כל הרעים רודפים אותי". הדבקות הזאת באה לידי ביטוי לא רק בהשתפכויות המילוליות, אלא גם גם בהגדרות ושמות הכנופיות השונות – לכולם תארים מפוצצים שנלקחו מאיזה משחק DND דמיוני. "שוברים שתיקה", "יש גבול"??? ואני לתומי זוכר לפחות 25 שנים שבהם החברה האלה לא סותמים את הפה לרגע ולא מכירים ( או מכבדים) שום גבול. זקנים ממני זוכרים יותר אחורה.



ובעניין הטענות לימין: לי אישית אין טענות. מי שלא שחה קצת בימות שבהן השיח הפוליטי חריף ומקוטב (האקדמיה, בתור התחלה) לא יודע עד כמה הדה לגיטימציה של לאומיים ישראליים חזקה. למעשה קל יותר להיות גלוח ראש נאו נאצי בכמה מקומות מאשר להיות ישראלי "לאומי". הדה לגיטימציה הזאת, שבני דורו של הפנאט יצחק בן אהרון התגאו בחלקם בה, שברה רבים וטובים. אני מעריך שגם אני הייתי נשבר וחדל מהצגת דעותי ה"פוליטיות" לולא שילוב אקראי (אצלי) של מראה ומנטליות התנהגותית (שניהם לא קשורים לפוליטיקה) שנתנו לי עמדה של יתרון אל מול הטיעונים הארסיים יותר כנגד "לאומיים" וגרמו לכך שכיבדו אותי יותר ובמקום לבטל אותי כ"עוד ימני מתלהם" מיתגו אותי יותר כ"אם לא הקטע שלו עם הימין, דווקא הייתי אומר שהוא אחלה".



אני לא תולה שום תקווה במחנה הלאומיים סחוף הרוחות: בני הדור שלנו, ובטח אלה שקדמו לנו, חיים למעשה בגלות פוליטית: מפחדים מן הצל של עצמינו. לי אישית אין מה להפסיד, בל אני עוד זוכר ימים שבהם בעבודה הלכתי על חבל דק עם עניין הדעות הפוליטיות.



התקווה היחידה הנה חסות על מחנה הישראלים שיכלו להצביע ליכוד לולא התיוג האוטומאטי הנלווה למי שמצביע ליכוד. רבים מהם הנם "סתם" אנשי התיישבות או עירוניים שבמבחן התוצאה מבינים יום יום שדרך השלומיזם מובילה לאבדון. אין להם אומץ להצביע ליכוד, מפד"ל או איחוד לאומי. ךצערינו כל האלטרנטיבות הלאומיות שצצו באמצע, היו לא יותר מאשר תנועות זמניות שהורידו לטמיון לא רק את קולות האנשים הללו, אלא גם הותירו אצלם את התחושה שהרע במיעוטו זה להצביע למערך: לפחות המפלגה תשרוד.



בכל מקום שבו המחנה הגדול והמבולבל הזה מקבל חיבוק תומך שאומר לו "אתה לא פסיכי אם אתה מבין שמשהו מסוכן קורה עם "ערביי ישראל", אתה עושה עבודת קודש. מבחינתינו הרע במיעוטו הוא לעצור את רכבת הטירוף של השלומיזם. גם הטבעת טירוף אוסלו בבוץ של בירוקרטיה פוליטית ישראלית זה משהו. אני לא רואה באופק מהפכה כמו זו שהייתה מתקיימת ב 1996 לולא יגאל עמיר. לצערינו, נכון, אבל זה לא יקרה. הסיכוי היחיד שזה יקרה הוא שקודם לכן יתרחש אסון שאני באמת לא מייחל לו.

.