בליל הקלשונים הייתי בדיוק בקורס צניחה במהלך אימון מתקדם. בזכות החורף הקשה התארך הקורס משבועיים ללמעלה מחודש של שכרון חושים בתל-נוף, כולל הזכות גם לנחות בהרקולס ולא רק להמריא, ותוספת צניחה בקורס.
בכל מקרה, התוצאה המיידית והמתבקשת של ליל הקלשונים היתה מעבר לשמירה בסיסית עם מחסנית ב"הכנס" - מה שלא היה נהוג אז בבסיסים בתוך הקו הירוק/שלא בבט"ש, בנוסף למה שהוזכר קודם לגבי לינת כיתת הכוננות על מדים במקום אחד.
הדבר היה כמובן קצת מציק, בעיקר לסגל שהיה צריך לקום כל שעתיים ל"טעינה ופריקה" (איזה קשקוש.. יותר נכון לקרוא לזה "טעינה ופליטה"...) אך גם לחיילים עם השינה המרגיזה במדים ונעליים שלא בפעילות מבצעית.
אבל - הרגשנו הרבה יותר טוב ובטוח. במעבר מהטירונות בסאנור ובחמאם לאימון המתקדם בירוחם כעסנו על שלא מאפשרים לנו לשמור ב"הכנס", וליל הקלשונים הוכיח את צדקת טענתינו במחיר כואב ביותר, והסקנת המסקנות היתה מהירה - למיטב זכרוני הנהלים שונו ביום למחרת!
למותר לציין שאני אישית הייתי תמיד עם מחסנית בהכנס, קת פתוחה ויד על ידית אחיזה ברגע שהייתי מגיע לטרמפיאדה בצומת "שערי אברהם" מזרחה, ובשעות מסויימות ועם ההתקדמות מזרחה, גם היה נכנס כדור לקנה...