מלחמת יום הכיפורים תפשה אותי בכיתה א' כשפתאום ככה באמצע השקט, כשאמא שלי ואני מנסים לסיים בניית דגם פלסטיק של משחתת (אנחנו לא נורא דתיים), שמענו פתאום מטוס שעובר נמוך נמוך מעל הבית...

אח"כ גם באה הסירנה, וסבתא שלי החליטה שהיא תנסה לקלוט את ה-BBC בטרנזיסטור שכפתור התחנות שלו כבר נשבר מזמן...

השכנה מלמעלה הוזעקה לרדת מהר אלינו, וככה התאספנו לנו בחדר האמבטיה, מחשש ירושלמי שאוטוטו גם יתחילו הפגזות, ובמעקה הבית שלו, ובאחד התריסים - כבר היו חורים של רסיסים ממלחמת ששת הימים.

גם השכנים הדתיים הגיעו אלינו...

אמא שלי, שעבדה כאחות בשערי צדק, עלתה על מדים ויצאה החוצה לתפוס טרמפ לביה"ח, סבתא שלי אמרה שהיא לא מוכנה לקחת עלי אחריות אם יקרה משהו...

כשבוע לאחר מכן, כאשר הכנו את עוגת השבת המסורתית, הציע לי אמא קרמבו... אח"כ סיפרה לי שהדוד שלי, ירוחם אורון, נהרג. היא התחילה לבכות, ובמחווה של ילד בן 6 הצעתי ל את הקרמבו שלי...

אני זוכר היטב את הדבקת הרצועות על חלונות בת הספר, ותרגול ההליכה השפופה אל המקלט. אני זוכר גם את אנשי הג"א עוברים ברחובות וצועקים "לכבות את האור" כל יום אחר השקיעה, ואת המכוניות שפנסיהן נצבעו בשחור עם + או - על מנת שבכל זאת יראו משהו (לאבא שלי היתה סוסיתא)...

עוד יש לי את המכתבים מהחזית - גלויות עם שרוליק אוחז בקרניו של השור הערבי הזועם, או הסופר פרלון או "שועלי שמשון" ששלחו אלינו דודי ואבי מהחזית... או אפילו מדבקה של "נרכש בשק"ם אפריקה" ששלח לי אבי.

ירוחם נקבר בקבורה זמנית בבארי (אאל"ט) ואח"כ הובא למנוחות בקיבוץ נען יחד עם חמישה בני קיבוץ נוספים שנפלו במלחמה.

את תקופת השבעה העברתי אצל דודתי ברחובות, כנראה בבית הכי גבוה במושבה שמטוסי הפנטום שהמריאו מתל נוף הפליאו להנמיך טוס מעליו (פעם אחת גם עפו הרעפים מן הגג)...

כשחזרנו אל בית הספר הביא אחד מן התלמידים עדויות מן הקרב... רסיס רימון שחולץ מזרועו של אחיו, חתיכת זכוכית מרשב"ט של טיל, ובכל בית כמעט הועמד אגרטל שנוצר מתרמילו של פגז (או כדור - על מנת שלא להרגיז את מנהלנו)...

זכורים לי גם סיפוריה של אמי על הפצועים שהגיעו מהחזית - על טנקיסט שהיה בטוח שהתעוור, וגילה שדווקא לא כאשר אמא שלי החליטה לנקות לו את הפיח מהמשקפיים והצפייה במסוקו של קיסינג'ר נוחת במנחת רוה"מ. אח"כ התחילה מלחמה אחרת לחלוטין מבחינתנו... שנות ה-70 ופיגועי הטרור בירושלים - מקרר התופת שקטל תלמיד בכיתה ב', לבנת חבלה בקצה הרחוב, קטיושות שעפו מעל הבית ועוד ועוד...

ילדים: קל לייצר - קשה לתחזק