"ערפד, יצאנית וברווז נכנסים לתוך בר," ברגע שהמילים יצאו משפתיו, הוא חייך חיוך שגרם לשערות הקטנות שעל עורפי לעמוד כמו במסדר. הרמתי את עיני מהר משפתיו המעוצבות האמת התיאור נשמע לי קצת נשי לעיניו המהפנטות מהפנטות זה תאור סובייקטיבי, ועדיף להמנע מתאורים כאלה, צריך שהכל יהיה מוכח בסיפור, או שהקורא יסיק לבד שהמבט מהפנט, לגרום לו לדמין את זה בלי להגיד לו במפורש, מרגישה את הצמרמורות מחילות לתקוף את גופי שוב פעם אין צורך במילה "פעם", מה גם שהיא מופיעה שוב עוד מעט.., כמו בכל פעם שראיתי אותו, בכל פעם חזרות על מילים ["בכל פעם"] מראות על התרגשות, והקורא לא רוצה לראות שאת מתרגשת כי הוא עדין לא נכנס לזה ככה, את צריכה לתת לו להתרגש ולא להראות שאת מתרגשת. שהוא דיבר או מלמל וכיווץ את האף שלו בצורה כל כך חמודה וכל כך כנ"ל- שלו. הצמרמורות התלוו לרכבת מחשבות שדהרה במוחי ללא מעצור. יכולתי כבר להרגיש את שפתיו הרכות של דניאל על אלו שלי, את ידיו מסתבכות בתוך שיערי, את חיוכו המדהים תאור סובייקטיבי בעוד ששפתיו נשקו לשלי.

אגרוף חום לוהט אחז בי לפתע, מתגלגל בתוך בטני ושולח לאוויר אלפי פרפרים צבעוניים. הוא ישב על המיטה שלי, מחייך בממזריות שובה לב, ידיו מסמנות לי לבוא להצטרף אליו על המיטה.
הוא. אצלי. בחדר.
לבוש רק במכנסי בוקסר שחורים, גופו חשוף לעיני בכל תפארתו. קיויתי שיהיה פה תאור, במקום פשוט לצאת ידי חובה עם "בכל תפארתו", כדי להגביר את התחושה שאת מנסה להעביר על כמה הוא מקסים ומוערץ..אבל זה עניין שולי, השורות שפותחות את הקטע הזה כבר הספיקו להצית בדמיון שלי את התמונה (:
הרגשתי את לחיי מתחממות, ותיארתי לעצמי שנראיתי כמו עגבניה צלויה. אבל למען האמת, לא היה לי אכפת. כשאומרים לי"למען האמת" אני מרגישה שמשקרים לי..ובכלל, אני בעד למחוק כל מילה שאפשר להבין את הטקסט בלעדיה.
הרגשתי את הלב שלי פועם כמו חיה פראית בשבי, משתולל וסוער בניסיון לפרוץ מתוך בית החזה שלי, ולהותיר אותי מדממת ומאושרת. ח"ח בעוד שהנחתי רגל אחת אחרי השנייה, מתחילה להתקדם בדרכי אל המיטה, בדרכי אליו לצמצם - או בדרכך אליו או בדרכך אל המיטה, הודיתי שהוא נראה ממש לא במקום, מוקף בכל דובוני הפרווה שלי (מה? דובוני אכפת לי זאת התמכרות...כשאת מנסה להעביר אוירה שהיא חושנית או שובבית או רומנטית או מפחידה - כל דבר, צריך לדאוג להשאר לאורך כל הקטע מרוכזים באוירה הזאת, המשפטים בהמשך ואלה שלפני ההערה על זה שדניאל נראה לא קשור מוציאות אותי מהאוירה שנתת לי קודם וזה הורס..) בקירות הלבנדר שלי וישוב על המצעים הפרחוניים שלי. שיערו השחור כלילה בלט כמו חור שחור חזרה על ה"שחור" הרוצה לבלוע אותי בשלמותי, לכלות אותי איתו. ולמען האמת, לא הבעתי התנגדות כלל. אך למרות הכל הוא נראה מדהים, ישוב אצלי על המיטה, רק במכנסי בוקסר שחורים קצרצרי--


"אֶמַה!" ניערתי את ראשי, מתנערת מן הפנטזיות המביכות שלי עליו, רואה בזווית עיני את שיערו השחור שכאילו משך אליו כל טיפת אור אפשרית, והסמקתי עוד יותר.

"מה?" לחשתי, משפילה את ראשי ארצה למחוק את "ארצה" ונותנת לשיערי ליפול סביבי כמפל ליפול ומפל זה אותו שורש, זה נשמע מגושם באותו משפט.., מסתיר את פניי הלוהטות מבושה מעיניו. הייתי מוחקת את כל "מסתיר את פניי הלוהטות מבושה מעיניו", כי כבר הבנו קודם שיש פה נסיון שלה להתחמק מהמבט שלו ולהסתתר, וגם שהיא מסמיקה..

"איפה היית? במאדים?" שמעתי את קולו כאם מאלפי קילומטרים ולא בעצם, במרחק של מטרים אחדים ממני. "לא הקשבת לי?" הוא נשמע נעלב במקצת.

אוי, לעזאזל, העלבתי אותו. אמה, איזו טיפשה את! טיפשה. טיפשה. טיפשה. הדמות נמצאת במצב ריגשי שלא נכנסתי אליו בתור קוראת, הייתי מוחקת את המשפט הזה, הוא גם קוטע את הדיאלוג, תנסי לקרוא את הקטע בלי זה.
"לא, לא," מיהרתי להשיב, ראשי קופץ מעלה במהירות מסחררת, "כן הקשבתי, נו, הערפד והברווז, והמדענית, נכון?" הבטתי בעיניו, שוקעת בים הסוער של הירוק- כחול שהיה עיניו. אני אתחיל לסמן באדום מילים שהייתי מוחקת.

"אמה, מה קרה?" הוא התקרב אליי, בצעד אחד יחיד, מביט עמוקות אל תוך עיני. יכולתי להרגיש את הנשימה החמה שלו על לחיי. רעד מוזר עבר בי. ואז חום, ותקווה, ופחד.

הוא פסע עוד צעד. היינו כל כך קרובים שיכולתי לספור את הנמשים שעיטרו את אפו הסולד והיפה. שלושים ושניים, ליתר דיוק. הוא הוריד את ראשו, מזיז שיערה אחת מפניי אל מאחורי אוזני.

קפאתי. הפכתי לשלגון אנושי. לא זכרתי איך נושמים. פחדתי שאני אפסיק לנשום לרגע אחד, ואז אני אהיה מרוחה על הרצפה לפני שהשפתיים שלנו ייפגשו. אם הם יפגשו. הלוואי שכן.



"הלוואי שכן מה?" האוויר החם שיצא מפיו, העביר בי את הצמרמורת הגדולה מכולן, מבהיל אותי לרגע אחד.

שתקתי. היכולת לדבר נלקחה ממני, נגנבה באכזריות על ידי השיתוק שתפס אותי וסירב להרפות.

לנשום, אמה, הוריתי לעצמילשאוף ולנשוף, לשאוף ולנש, וף.

השפתיים שלו התקרבו עוד קצת, כאילו משחקות תופסת, מחכות שאני אתפוס אותן בשלי. עצמתי את עיני חזק חזק, מודה לכל האלים, הגמדונים ודובוני אכפת לי (בלעדיהם, אני לא הייתי פה היום...) על עצם קיומי בעולם המופלא הזה, על עצם קיומי ברגע היחיד הזה.

חיכיתי, עיני עדיין עצומות בחוזקה.

לשניה, רק לשניה אחת יחידה, יכולתי להישבע שהרגשתי מגע הקל שבקלים של שפתיים על שלי. הרגשתי בגן עדן, מרחפת יחד עם המלאכים ודובוני אכפת לי ורודים ופרוותים.



"התחת שלי עולה באש! התחת שלי עולה באש!" ואז, נחתי נחיתה כואבת היישר לכדור הארץ.לא אוהבת את המילה "תחת" בספרות

פקחתי את עיניי, ובהיתי באוויל לא להראות זלזול כלפי דמויות, זה גורם לקורא להפנות אליך את אותו הרגש שגרם לי לנחות כה בגסות חזרה לכדור הארץ, מפריד אותי מן הדובונים הורודים שכה אהבתי.

ילדה, בסביבות גיל שבע, רצה כאחוזת טירוף, ידיה מחזיקות בישבנה ופניה מראות הבעה של אימה מוחלטת.

ואז, התחלתי לצחוק. פשוט צחקתי, מחזיקה בבטני בכאב ונשענת על דניאל לתמיכה. שמעי, בוער לה התחת ואת לא עוזרת, מה קורה פה?

הילדה המשיכה לרוץ, עברה לידינו ועלתה על רחבת הדשא המרכזית.

הצרחות פסקו בן רגע.



שניה לאחר מכן, ראיתי את הילדה, שכובה על ילד כבן גילה, ידיה לצדדים וחצאיתה מורמת.

היא הביטה בו. הוא החזיר לה מבט של השתאות.

הילדה השפילה את ראשה, הקוקיות הצהבהבות שלה מתעופפות באוויר.

"לילי?" קול קטן בקע מפיו של הילד.

היא הרימה את ראשה.

הוא הביט בה. היא הביטה בו.

ואז, הוא נשק לה נשיקה כה תמימה וכה זעירה על השפתיים, כמעט יותר כמו ניקור מאשר נשיקה.

הוא הסמיק בוורוד בוהק.

היא הסמיקה באדום לוהט טאצ' עליז לסטרייט שיעיז , קפצה מעליו ובריצה מהירה ומבוישת, חצתה את החצר אל הדלת.

חייכתי.


אהבה ראשונה, אהבת נעורים, רומן קיץ סוער ולבסוף נישואים. חרוז מה יש באהבה שגורמת לנו להיות כל כך חסרי ביטחון, ובאותה העת להרגיש שאנחנו כמעט נוגעים בעננים?
הסתכלתי על דניאל, רואה אותו מחייך לעברי. החיוך שלי גדל.

נשענתי עליו, מניחה את ראשי על כתפו ונאנחתי.

"דרך אגב, זו היתה יצאנית," שמעתי אותו ממלמל אל תוך אוזני. רעדתי בהנאה ועצמתי את עיניי. מממ זאת השורה האהובה עלי


והקטע המצחיק?
הלחיים של הילדה בערו יותר מאשר הישבן שלה, שלטעמי, נראה נורמלי לחלוטין. חמוווד

when injustice becomes law, rebellion becomes duty.