אינני זוכר במדויק מה חלף בראשי, עת התעופפתי דרך הזגוגית הקדמית של האל קמינו האדומה שלי.
אפשר שדימיתי בראשי תמונה של עצמי מכבה את הנרות על עוגת יום ההולדת השנים עשר שלי, או את ליז, החברה הראשונה שלי, סוטרת לפניי לאחר שתפסה אותי מנשק בלהט וחופן בידיי ללא בושה את עכוזיי חברתה הטובה ביותר. יתכן שבכלל חשבתי על שכר הדירה שעלי לשלם בעוד שבוע או על הקבצן העיוור מעורר הרחמים אשר ראיתי אמש בדרכי לעבודה. יכול להיות שבכלל הרהרתי אודות המהלך האחרון במשחק השחמט שניהלתי נגד מר דיאנג'לו, שותפו לעסקים של אבי או שמא העליתי על דעתי חשש אמיתי, ידיעה מחרידה שאני עומד בפני מותי.
כשפקחתי לבסוף את עיני, הוא היה הדמות האחרונה שציפיתי לראות. שיערתי לעצמי שאראה המון סקרן מתגודד סביבי במעגל, סואן והומה ברעשעמום ומבלבל, או אולי סגל רפואה כלשהו; מושיטים ידיים מלאות ציוד סטרילי לחלקים שונים בגופי, נושאים פנים חמורות - סבר ומלחשים לעברי מילות הרגעה כוזבות.
"קדימה, בוא נסיים עם זה. קום על רגליך, קיריל."
שמעתי את המילים מהדהדות באוזניי. כאב ראש כביר הציף את חללי ראשי ומילא את כל כולי במהלומות פועמות של מיחושים מייסרים, כמותם לא חוויתי מעודי.
חרף מכאוביי, הצלחתי להתרומם מחצית גופי עד לתנוחת ישיבה שאפשרה לי לראות את האל קמינו שנת שבעים ושמונה האדומה שלי שרועה בקדרות לשולי הדרך, משיקה לכביש בחוסר שמשה קדמית, דלת נהג ופגוש פרונטאלי.
"תפסיק להתמרמר על המכונית שלך וקום. היינו צריכים לזוז כבר מזמן."
ניסיתי למקד את הראייה שלי לכיוון ממנו שמעתי את הקול. זה היה גבר, בן שלושים וחמש לכל היותר. יכולתי לקבוע זאת לפי מספר זעום של שערות לבנות בתספורת הרטרו שלו; פרועה וגלית מלפנים ומנגד מסודרת ומסורקת מאחור. מספר הקמטים בפניו היה גם כן מועט - קפלים בודדים בזווית עיניו, כאלה הנחשפים כאשר מכווצים עין בשעת ריכוז או מחשבה מאומצת.
הוא לא היה גבוה במיוחד - מטר שבעים וחמש לכל היותר, אך מבנה גופו היה עוצמתי למדי וניתן היה להבחין בחוסנו גם דרך מעיל העור המרופט שלבש.
"מה קרה לי? מי אתה? אני חושב שאני צריך עזרה."
"די די קיריל, עכשיו כבר אף אחד לא יכול לעזור לך. הגיע הזמן לקום ולהתחפף מכאן, המציאות שלך ממתינה לך".
הייתי שרוי במצב חסר אונים. הנה אני שרוע מחוץ למכונית שלי, מבולבל ואבוד, מצפה למצוא עזרה שפשוט לא שם. שיחרתי למישהו שיגיד לי להישאר במקום ושהוא הולך להזעיק עזרה ואולי לבחורה צעירה שתמחה את הדם מעל מצחי במטפחת משי ריחנית ומתוקה ותלחש לי מילות פיוס מענגות.
כל אלה לא היו שם. אבל הוא כן והוא ידע את השם שלי.
"אוי, קיריל. באמת חשבתי שאתה תהיה שונה. כלומר, אני עובר את זה מחדש עם כל אחד שאני מגיע לאסוף וזה תמיד חוזר על עצמו ומשגע אותי. אני מניח שסתם השלתי את עצמי כשחשבתי שאתה תבוא בלי לשאול שאלות, אבל אתה יודע, יש פעמים שאתה חושב שאתה פשוט יודע מה יקרה."
"אלוהים, מי אתה לעזאזל?" שאגתי עליו ומיד תפסתי את ראשי בידי, כאוב מצעקתי שלי.
הוא התבונן בי למספר רגעים ולבסוף פצח: "לא בדיוק אלוהים, אבל אתה מתחיל להבין את העניין, קיריל."
שחררתי את אחיזת ידי שלפתה את מצחי בחוזקה והבטתי אל הדמות במבט מאומץ ונטול פחדים. התמדתי במבט לעוד כמה רגעים מותחים,
אך ללא הועיל - הרגשתי כיצד אישוניי נחלשים ונשמטים מטה אל עבר הרצפה, עפעפיי אופסים כוחות ונעצמים בניעה בלתי נמנעת וראשי אף הוא נוטש את קומתו וצונח אל חזי בטלטול תבוסתני.
"אתה מתכוון שאני?... לא, תפסיק לשחק איתי, זה לא מצחיק". אמרתי ברכות בכיינית וכמעט מתרפסת.
"אין צורך להגיב כך, קיריל יקירי. ברגע שתכיר שמה שקורה הוא חלק מהמציאות שלך הכול יסתדר."
החלטתי לשתף איתו פעולה. הוא היה הדמות היחידה שניצבה מולי ואם אני רוצה להשיג ממנו עזרה, עלי לפחות לנהל איתו דיאלוג.
"אם אנחנו הולכים לשוחח, אני לא מעוניין בדו שיח של רמיזות ואניגמות. אם יש לך משהו להגיד לי, פשוט תגיד אותו. בלי משחקי מילים, בלי תכסיסים פסיכולוגיים, בלי בולשיט."
"בסדר גמור. אם אתה רוצה להיות כמו כל השאר, תרגיש חופשי, רק אל תתחיל להפריע כשאני מדבר, אוקיי?"
לא הבנתי למה הוא התכוון, אך כיוון שחשבתי שהוא סוף סוף יתחיל להסביר לי מה קורה, סגרתי את פי והנחתי לו להמשיך.
"שמך הוא קיריל ג'ונסון. אתה עובד ב'לופסקי וברון שיווק'. עבדת היום עד מאוחר, אתה צריך את השעות הנוספות. כמו כל יום בחודשיים האחרונים, הצלחת להישאר במשרד בלי לצאת מדעתך הודות לבקבוק אבסולוט וודקה, אותו גמעת תוך שעה וחצי.
יצאת לבסוף מהמשרד לפני שעה לערך ונכנסת למכונית הנפלאה שלך, אותה אתה מוקיר כה עמוקות, והחלת בנסיעה אל עבר המגורים של קרלי האן, שותפתך לחיים מזה חמישה חודשים.
כמו תמיד בחרת לנסוע בכביש הכפר, על מנת להתחמק מתנועה ורמזורים ולהגיע במהרה ליעדך.
הכול מתוכנן בשלמות של שגרה יום - יומית משובחת. אבל, וזה אבל גדול כפי שאתה בטח יודע, מה שלא הבאת בשיקוליך זה את הדבר הפשוט שאתה קורא לו עתיד."
הקשבתי באדיקות לדבריו ולא יכולתי שלא להשתומם לשמע דבריו המדויקים. הכול היה אמת, אך כיצד לעזאזל יכול היה לדעת את זה?
"עקבת אחרי. למה? מי אתה?"
הדמות השמיעה אנחת רווחה ארוכה והוסיפה: "אתה לא תעשה לי חיים קלים, הא? נו טוב, בוא ניקח את המקרה של השותפה שלך כאן, לורה".
לא הבנתי על מה הוא מדבר, לא הכרתי אף אחת בשם לורה. עמדתי לשאול אותו לפשר הדבר, אך כמעט מיד הוא החל לדבר שוב.
"תנסה לעקוב אחרי, אוקיי? זה לא מסובך במיוחד, אבל אתה מוכרח להניח את המחשבות שלך בצד ולתת לראש שלך לזרום עם המילים שלי. אני מבטיח שהכול יתבהר במהרה" הנהנתי לחיוב ועצמתי את עיניי.
"זאת לורה. היא עובדת בצד השני של העיר, בחווה קטנה לגידול תוצרת חקלאית טבעית. אתה יודע, כל הקשקוש הזה של ביצי חופש וירקות אורגניים. מדי יום היא עוזבת את ביתה שבעיר ומדוושת את כל שלושים הקילומטרים בכביש הכפר עד לחווה באופני ההרים שלה. כשהיא מגיעה לחווה היא עוסקת בפן יחסי הציבור של החווה - משווקת, כמעט כמוך."
הרגשתי את עצמי נבלע לתוך המילים שלו. החושך שהיה בראשי החל אט אט מפנה מקום לתמונה ויזאולית שהראתה את הדברים שלו. ראיתי את החווה, ראיתי את האופניים, ראיתי את המשרד של לורה.
"לורה החליטה לעזוב את משרדה מוקדם היום. יהיו שיקוליה אשר יהיו - הם לא משנים. היא החליטה לבצע פעולה ולעזוב את משרדה חצי שעה מוקדם יותר ולחזור לביתה בטרם עת בכביש הכפר על האופניים הכחולות שלה.
בנסיעתה חזרה, לורה היתה שקועה במחשבות. יתכן שהרהרה בדבר בגללו החליטה לצאת מוקדם יותר הביתה. יתכן שסתם נדדה למחשבות העולות על הדעת בשעה בה אדם מצוי בנסיעה. שוב, זה לא משנה.
חמש הדקות בהן היתה שרויה בערפול חושים הרהורי, הספיקו לה על מנת לא להבחין במכונית שסטתה מהדרך לכיוונה והתנגשה בה בשוליים."
פקחתי את עיניי בחטף והישרתי אליו מבט. "על מה אתה מדבר? אם פגעתי בה, איפה היא? אין כאן אדם מלבדנו."
הוא כיווץ את עיניו כאילו להראות שהוא מתאמץ על שקידת תשובה לדבריי, מה שהבליט במיוחד את הקמטים שבזווית עיניו, אך ידעתי שזו הצגה וכי הוא רק מחכה לרגע הנכון לשליפת המענה.
"אתה מוכרח להבין, קיריל, זו דרכו של עולם. בני האדם חיים באין ספור מסלולים שונים בעלי אין ספור נתיבים נבדלים. אנשים מנהלים בין עצמם ובין אחרים אינטראקציה שמשפיעה על תהליך בחירת המסלול והנתיב.
אתה נקטת בפעולה מסוימת ולורה נקטה בפעולה אחרת. הסיבות לפעולות לא משנות כרגע, שכן הן נעוצות באותם אין ספור מסלולים ונתיבים בהם בוחר אדם לעשות את דרכו.
השילוב של הפעולות שלכם הוביל אתכם לכאן, למציאות, ומכורח המציאות הספציפית הזו גם אני נמצא כאן כדי להמשיך לכוון את דרכם."
הלכתי לאיבוד בין מילותיו ומשפטיו. אבדתי במקום חשוך ומפחיד, בו אף אדם לא רוצה להיות. הלכתי לאיבוד בתוך הדבר הנורא מכול - האמת.
"מי אתה. פשוט תאמר לי."
"קיריל, אני בדיוק מי שאתה חושב שאני. אני לא אלוהים, אני לא אדם. יש לי תפקיד והתפקיד שלי הוא לאסוף אותך, לאסוף את לורה. זו המציאות שלי. מי שולט עליה? טוב, זה משהו שגם עלי להגיע אליו במסלול מסויים. יום אחד זה יתרחש."
הבטתי למעלה - השמיים היו שם. הבטתי לשמאלי - הוא היה שם. הבטתי לימיני - לורה היתה שם.
הבטתי מטה - סגלי רפואה רכנו והושיטו ידיים מלאות ציוד סטרילי לחלקים שונים בגופות, נשאו פנים חמורות - סבר וצעקו לעבר ההמון הסקרן שהתגודד סביבם במעגל סואן והומה רעש להתרחק.

"They'll talk to ya and talk to ya and talk to ya about individual freedom. But they see a free individual, it's gonna scare 'em. "