אתחיל מהנסיבות. מחנה שנלר נבנה כבית יתומים לנפגעי פוגרום בסוריה, ע"י שנלר הגרמני. המקורות מספרים שהוא קנה את הקרקע כבר ב-1850, אך החל בבנייה ב-1860 כיון שנבנתה ליד המגרש מיצדית, שהעניקה לו בטחון מפני השודדים. אם אני מדייק בתאריכים (אין לי כוח לבדוק שוב. סלחו לי), הרי שזה לא ממש הגיוני, שכן ארמטה פיירוטי שלנו בנה את המיצדיות שלו (שלנו?) כבר ב-1850. חמור מזה - אם שנלר בנה ב-1860, הרי שהוא הקדים את מונטיפיורי (שלנו!!!), ולא כך אנו רוצים לזכור את ההיסטוריה. אגב - את המיצדית הזו לא ספרנו, ולא נמצאה לה עדות בתכניות ה-PEF מ-1880.

בכל מקרה, המחנה התגלגל לידי הצבא הבריטי, ומשם לידי צבאנו שלנו. לאחרונה, בתנופת ההפרטה, מכרה המדינה שלנו את האדמה שלנו (שנלר) לאחד מהעשירים שלנו, כדי שייבנה עליה שכונה לחרדים, ויהיה עשיר עוד יותר.

לכשאורגן היום הפתוח, פנו מארגניו לצה"ל, והציעו: "הרי בלאו הכי אתם הולכים לפנות את המחנה. ולאחר שתפנו - יבוא יזם גדול ורע, ויחריב אותו, או למצער - יאסור על הציבור לראותו. אנא תנו לנו לבקר".
ענה צה"ל: "איך אפשר, הרי זה מחנה צבאי, וחיילינו עדיין שם, הם וסודותיהם עמם?"
אמרו המארגנים: "נתחייב להסתובב בקבוצה הדוקה, בפיקוחכם".

וכך היה. 3 קצינים סבבו סביבנו, דאגו שלא נתפזר, לא ניכנס לאן שאסור (כל המבנים כולם), לא נמשש, ולא נפגע. ואיציק שוויקי בראשנו. אלא שהקצינים הם משלנו, וגם הם רוצים לעיתים לפטפט, או לנוח, או ללכת לשרותים; וגם אנחנו היינו "משלנו", ואם הורו לנו להתקבץ - התפזרנו, וכשהורו לנו לא לעלות - עלינו, נגענו היכן שאסור היה, הצצנו למקומות סגורים, וכל הזמן הזה - איציק שלנו לא הפסיק לקטר וללכלך על הצבא.

ושלא אשכך - מותר היה לצלם. לא היתה שום מגבלה.

בכל אופן, בחצר הפנימית של הבנין הראשי היתה קומה שניה. שתי חיילות משועממות אמורות היו לשמור שלא נעלה אליה, אבל הן היו משלנו, וגם אנחנו. אז עלינו. ושם מצאתי את האולם היפה הזה, ואת הדלתות המהממות המוליכות אליו:



התחנה ששבתה את ליבי היה הבית האדום. לא זה שברחוב הירקון בת"א (ז"ל), או זה שבמוצא (יבדל"א), אלא זה שבמחנה שנלר. ביח"ר לרעפים ולבנים, שחזיתו מנסה לשכנע את הילידים בדבר יופיין של לבנים. ממש אהבתי. הנה הוא:



ואחרון חביב, בית הצריח עם עמודי הברזל שלו. שלא תחשבו שיש הרבה ברזל בירושלים. אין. אז הנה קצת:



ולשאלתך, ישראלה - ככל שאני יודע, כל המבנים שנותרו מיועדים לשימור, וישמשו כמוסדות חינוך ודת לתושבי השכונה. מה שדי אומר שהם לא ממש ישומרו. או למצער - לא ממש נזכה לראות אותם.