דה-גול היה דמוקרט קטן מאוד, והרפובליקה החמישית שהוקמה למענו, היא סוג של דמוקרטיה
אוטוריטארית שנוצרה למען אדם אחד, בצלמו ובדמותו - והוא-עצמו עלה בעיקר בזכות לחץ מאסיבי של
המתיישבים באלג'יריה (הפייה נואר).
כמו כן שחרורו של מוריס שאל לא הגיע סתם כך תודות לטוב לבו של הנשיא - הוא הגיע בגלל שכאשר
נזקק דה-גול לצבא לצורך דיכוי מהומות הסטודנטים של 1968, ופנה לשם כך לגנרל מאסי (מפקד
הדיוויזיה ה10 של הצנחנים בימי המרד באלג'יריה), הלה דרש בתמורה את שחרור הגנרלים הכלואים.
לו היה הדבר תלוי בדה-גול עצמו, סביר ששאל היה נרקב בכלא, בדיוק כמו שדה-גול עמד על כך שבסטיין-תיירי
(שעמד בראש הניסיון להתנקש בדה-גול), יוצא להורג.
ההסתכלות על הסיפור של דה-גול ואלג'יריה הכסיפור של "מנהיג שהבין את חוסר הטעם בהמשך
הקולוניאליזם", היא הסתכלות חד-צדדית, ובהחלט אפשר להסתכל על הסיפור כסיפורו של רודן שבמחי
יד החליט שמליון אנשים שחיו 130 שנה בארץ מסויימת, ייאלצו לעזוב את חייהם ובתיהם, אחרת יופקרו
לרצח המוני (כפי שקרה בטבח הנוראי באוראן - בו קיבל הצבא הצרפתי הוראה למעוד מנגד בשעה
שמאות אירופאים נטבחו בייד אספסוף מסלמי). הסיפור של יציאת צרפת מאלג'יריה עדיין רחוק מלהסתיים, בטח לא כשמליוני אלג'יראים מסלמים עשו את המסלול ההפוך, ובעצמם היגרו אל המדינה
הקולוניאליסטית והמדכאת, או כשאלג'יריה עצמה נחברת ממלחמת אזרחים איומה שמשתוללת בה כבר
שנים בין "נאורי" הFLN לבין חמושי האסלאם הקיצוני מהGIA