יחסו של הערבי כלפי הזר היהודי השואף לבעלות על "ארצו" - של הערבי - לא היה מעולם אלא יחס של עוינות, טינה ושנאה. מכל מעשיו של היהודי-הציוני שום מעשה לא תרם דבר להגברת שנאה זו, חוץ מעצם קיומו. היהודי הציוני התקיים.
ב-1929 ,ב-1921 ובשנים 1939-1936 לא"הוחזקה" אדמת "הגדה המערבית" ע"י כוחות יהודיים, מושג "השטחים הערביים המוחזקים מאז1967" לא היווה בימים ההם אפילו חלום-בלהות חולף. הסיבות לשפיכות-הדמים, לאלימות, למלחמה ולשנאה אשר - אליבא דיהודים מבולבלים וערבים של ימינו - הן הן "לבו" של הסכסוך הערבי-יהודי לא היו אז כלל בקיום.חברון, שכם, טולכרם, רמאללה, בית-לחם ויריחו לא היו נתונות לשליטה צבאית יהודית, ולא היה צורך בארגונים בינלאומיים ובממשלות לאומיות לקבל החלטות הקוראות לנסיגה ולהשבת "השטחים המוחזקים לבעליהם האמיתיים". למעשה, מדינה יהודית לא היתה קיימת בכלל, ולפי שורת ההגיון היו "הפלשתינים" צריכים לחיות בשלום ובידידות עם שכניהם היהודיים. אך לא כך היה. חשוב מאד להיזכר במציאות של "הדו-קיום" הפלשתיני עם בני-דודיהם היהודיים לפני התוקפנות הציונית של שנת 1967, כי חיוני במיוחד ללמד את עובדות העבר לדור שוטה הרוצה לחיות איתם שוב. לנו נחוץ להיפטר מהאשליה שאם תנהג ישראל ב'גמישות', ב'הגיון' וב"פשרנות", נמצא השלום בהישג ידינו. אנו חייבים להפסיק את פטפוטינו על "המחסום בדרך לשלום" שבקיום היישובים היהודיים בקרית ארבע, בקדומים או בתקוע. חייבים להבין שלא נוצר הסכסוך הישראלי-ערבי ב-1967, אף לא במבצע קדש של 1956, ואפילו לא עם קום המדינה בתש"ח. הסכסוך פרץ עשרות שנים קודם לכן, ואיננו בעל אופי ערבי-ישראלי, כי אם ערבי-יהודי. נשפך דם יהודי בארץ-ישראל זמן רב לפני 1967, או 1947או אפילו 1927. גם אז כמו היום דובר על "יישובים", אך אז נאבקנו על היישובים הציוניים החדשים של תל-אביב, פתח-תקוה, רחובות, חדרה ומערב-ירושלים.
פרשת השנאה בין ערבים ליהודים החלה לפני הקמת היישובים ביהודה והשומרון ותימשך אפילו יוותרו יהודי ישראל - אם יוכו טירוף - על השטחים המשוחררים.
ופשעי ההתנתקות יוכיחו.

ככל שאני יותר יודע אני יודע כמה אני לא יודע
דימיון מודרך היפנוזה nlp ומדיטציה